תרימי! רתם איזק חוצה את קווי האירובי ומתמסרת לאימוני כוח

רתם איזק החליטה להשאיר את הילדות הטובות על ההליכון ולהתמסר לאימוני כוח. האם אישה יכולה להרים משקולות בלי שיורמו גם גבות?

רתם איזק ומייק רוזנר באימון כוח. צילום: איליה מלניקוב
רתם איזק ומייק רוזנר באימון כוח. צילום: איליה מלניקוב
17 במרץ 2015

לפעמים אני נורא מתבאסת שלנו, היהודים, אין את המנהג היפה הזה של תא וידוי. זה עם הבוטקה הקטן שנראה כמו שירותים כימיים, רק שבפנים יש ריח של עץ ישן, פרגוד ואיזה אבא שיושב כל היום ומקשיב לסטיות שלך, ועוד בחינם. לו היה כזה, הייתי מזדחלת אליו מדי פעם, ביראת קדושה השמורה לילדה שגדלה על ערמות חציר בטקסס, ולוחשת:

"סלח לי, אבי, כי חטאתי.

אני יודעת שאסור לי, שאין זה נכון,

אך מדי פעם, בבואי למכון,

אני חוצה את גבולות ההליכון.

אני יודעת שמעבר למכשירי האירובי, שם נשים עמלות על צמצום היקפים,

יש עולם שלם של גברים מתנשפים.

ושם, מעבר לעננת אבקות החלבון שהם נופחים,

גם אני מבקשת לצפות בשריריי מתנפחים".

אני מניחה שהכומר היה אומר לי להפסיק עם התחביב הזה תכף ומיד ורושם לעצמו שהבחורה שמגיעה בימי ראשון עם ריח של זיעה ואבקת מגנזיום היא פסולת חיתון עם נטייה חד מינית, אך סביר להניח שלא הייתי מקשיבה לו. מי לוקחת עצות מבתול בן 40, ג'יזס?

ובאמת, אין דבר שמחרמן אותי יותר מהבעתם המופתעת של גברברי חדר הכושר, עת אני נכנסת בגוזיה ורודה למרחב הזכרי המובהק, זה שכולל הרבה ברזל, אוויר חם ואגו, מכינה לעצמי מוט וכמה פלטות, ומרימה. גם בשנת 2015, כשמועדוני קרוספיט קמים בכל מרתף רענן והאימונים הפונקציונלים מוציאים גברים ונשים מאיזורי הנוחות שלהם, אישה שמרימה משקולות היא קוריוז, תופעה, עיוות של הטבע. תעיד על כך השאלה הנפוצה ביותר המופנית לאלה שחרף הרמת הגבות בוחרות להרים משקל כבד: "את לא מפחדת לגדול?”, או הטענות על איבוד המראה הנשי והפיכת הרחם לחביתת חלבונים.

צילום: איליה מלניקוב
צילום: איליה מלניקוב

מסיבה זו בדיוק החלטתי להתמסר השבוע לתחום אימוני הכוח, תחום שאינו כוס התה הטיבתי של ציבור הקוראות שמתייחסות למתחם המשקולות במכון כאל יער אסור. במשך שבוע עשיתי אהבה עם מוטות, פלטות ודעות קדומות, בסיועו של מייק רוזנר, מאמן שמשלב משקולות בשיטות ה־Weightlifting (הרמת משקולות שדורשת מהירות, גמישות והמון כוח מתפרץ) וה־Powerlifting (הרמת משקל כבד המבוססת על כוח) בתיבול תרגילים המבוססים על משקל גוף.

מסקנה ראשונה: מייק הוא לא מהבחורים שמציעים לעזור לך עם החבילות הכבדות שלך. להפך: במפגשנו הראשון הוא העניק לי משקולת של 45 ק"ג ופקד עלי לרדת לסקוואט. בניגוד לאימונים רבים, שבהם הדגש הוא על מספר חזרות רב ככל האפשר, לאימוני המשקולות קצב אחר, רגוע יותר. לא כי מדובר בגרסת הפיטנס לאשראם במדבר (השרירים אכן יתחננו למים ולאיזו מתיחת יוגה), אלא כי הגוף חייב לנוח כמו שצריך בין סט לסט על מנת להתאושש מהמשקל הכבד, וגם מספר החזרות מצומצם בהרבה מאימוני ה־HIIT למיניהם. לא מפחיד כמו שחשבתן.

מסקנה שנייה: אימוני כוח לא יגרמו לך להפוך לבודי בילדרית. בכלל, התפיסה שמשקולות הופכות נשים ל"גדולות" אינה מדויקת. לא מדובר במוט שמסתובב כשעליו שווארמה, והפלטות העגולות האלה בקצה שלו אינן בדיוק מלאווח. בתום האימון השני, שכלל גם תרגיל דד ליפט עם משקל של 60 ק"ג (אני כבר שומעת את אמי צורחת "הרחם! הרחם!”), הרגשתי איך הישבן והירכיים שלי עושים כבוד לטייץ. חיטוב זה כיף, גם אם נאלצים לדדות ברוטשילד בהליכות ברווז בשבילו. הלו, אל תסתכלו עליי ככה, חגגתי אתמול עם מוט מסוג אחר.

מסקנה שלישית: אימון כוח זה חתיכת דבר מעייף. בחיי, רק לפני שלושה שבועות רצתי חצי מרתון במשך שעתיים וסיימתי רעננה כחרצית באביב. לעומת זאת, שעה שכוללת הפסקות נדיבות, מספר קטן של חזרות וסטים מדוייקים, גרמה לי לייחל ליציאה לפנסיה ולחלום על כיבוי אורות בשש בערב. מג'יק מייק הזמין אותי לשכב על הספסל. אני אוהבת את המאמן הזה, חשבתי לעצמי; הוא מאפשר לי לנוח בשכיבה!; אך אז הוא הניח בידי 25 ק"ג וביקש ממני לדחוק אותם מהחזה.

מסקנה רביעית: שריר הרחמים הוא שריר מכווץ מאוד אצל מרימי משקולות.

ביום השלישי כבר הגעתי מלאת מוטיבציה. אחרי הכל, כשאת מבינה שהגוף שלך מסוגל להתמודד עם אתגרים רציניים ושהמגבלות היחידות נמצאות בראש שלך, יש לך את כל הסיבות לעוף על עצמך. בין הנפות (Snatch), דחיקות (Clean and jerk) ולחיצות (press), שתובלו בתרגילי בטן אימתניים על הספסל הזה שלא באמת נוצר למנוחה, הצלחתי גם לשחרר חיוכים. למייק הם אולי נראו כמו התעוותות בלתי רצונית (אולי זו הסיבה שהוא לא חייך בחזרה?), אבל בסתר לבי ידעתי: נולדתי להרים לעצמי. בבוקר היום הרביעי הצלחתי לראות שרירי בטן שקצו משנת חורף ממושכת. את שישיות המים כבר לא גררתי במדרגות אלא הרמתי בקור רוח ביד האחת (ארבע קומות, ביצ'ס!), מותירה את היד השנייה פנויה לעוד לייק מיותר באינסטוש. בסוף השבוע מייק אמר לי שרואים לי את שריר הטרפז. איזה שם מדהים לשריר. הרגשתי כמו נערת גומי.

אז הנה. הבחורה חצתה את הקווים למרחבים האסורים שבהם הכוח וההתנשפויות הם נחלתם של בעלי הטסטוסטרון ונותרה בחיים, שלא לומר עם שמחת חיים. שלא לומר אישה, סטרייטית, עם רחם במקום (נראה לי), בלי לקטוף את הקמפיינים שתוכננו לאלי האנה.

המסקנה? רדו מההליכון, ליידיז. יש משקל עודף שדווקא תשמחו לאמץ.

מייק רוזנר, 180־200 ש"ח לאימון אישי, 6667491־054

צילום: איליה מלניקוב
צילום: איליה מלניקוב

הרהורי הבטטה

הסיבות להתחיל או לוותר מראש

יתרונות:

  • האימון מסייע להורדה במשקל, לעלייה במסת השריר, משפר קואורדינציה, כוח וכוח מתפרץ ואף יכול לתרום לעלייה בצפיפות העצם.
  • ברגע שהתאבזרתם בטכניקה נכונה, אפשר לעשות את האימון הזה במכון, בזמנכם הפנוי. שלא לדבר על מכוני הקרוספיט ועל תחום האימונים הפונקציונלים, שייראו לכם אפילו עוד יותר נוצצים ברגע שתתחברו לפלדה.
  • את התוצאות מרגישים די מהר: שבוע אחד והג'ינס ישב עליי אחרת לגמרי.
  • לא תאמינו כמה תחומי החיים האחרים הופכים לקלים יותר: מהרמת ארגזים במעבר דירה (חיוני בעיר!), דרך הרמת הילד לשק קמח (מותיר רושם כביר!) ועוד סחיבת שופינג מוגזם במדרגות (טוב לקרדיו!).

 

חסרונות:

  • אימון נטול טכניקה או בליווי לא מקצועי יוביל לפציעות.
  • הפרצופים שאימון כזה מפיק לא מצטלמים טוב לאינסטוש, ראו הוזהרתם.
  • האימון מותיר את הגוף רעב כזאב. זה הזמן להזכיר ששום שריר עוד לא יצא החוצה מבליסת קרפ עם נוטלה.