"לרוץ לפוליטיקה? השתגעתם? יש לי את העבודה הכי טובה בעולם"

שאול מזרחי, הבעלים של מועדון הבארבי, הפך לסמל הטרי של מחאת אנשי התרבות, שמטה לחמם נשבר בעקבות משבר הקורונה. במשך חמישה ימים הוא שבת רעב בבלפור עד שהשיג את מטרתו: מתווה שיאפשר לו לפתוח את המועדון באופן חוקי. כשדיברנו בשבוע שקדם לשביתה, הוא עוד תכנן לפתוח בניגוד לחוק עם מתווה בריאותי שתפר לעצמו. "ריסקו לנו את הצורה אחרי שלושה חודשים של חוסר ודאות וללא פרנסה", אמר לי אז. "ריסקו אותנו טוטאלית, לקחו לנו את הפרנסה, את מפעל החיים ואת האוכל מהשולחן".

המתווה מאפשר את פתיחת הבארבי בתפוסה חלקית, ומזרחי מאמין שהמועדון יכול להתקיים כלכלית באופן הזה. "התבטלו קרוב ל-140 מופעים, כולל מופעי חו"ל ואירועים מפלצתיים ומדהימים. אני כואב את כאבם ואת הכיס אבל נביא אותם או אחרים. אין לנו מקום לעצור לבכות, צריך להחזיר את התרבות".

איזה מועדון נפגוש בפתיחה המחודשת?
"תודה לאל, המועדון יהיה מלא ואנחנו בסדר גמור. בהפתעה גמורה כבר יש מופעים שהם סולדאאוט, הקהל מצביע ברגליים".

בזמן שבן זוגה שבת רעב, אריאלה מזרחי החליטה למחות בדרכה. יחד עם האמנית טל בן סירא היא הרימה תערוכה שקטה בבארבי, שהקפיאה את הרגעים המחשמלים בתמונות של אורית פניני ובטקסטים שכתבו האמנים שהמקום הוא בית עבורם. "זה פשוט עושה לבכות. פתאום מבינים מה זה מפעל חיים של 26 שנה, ומה המשמעות שלו", אמרה בתסכול, והזהירה כי יש חשש אמיתי שהמקום ייסגר.

מרסדס בנד בבארבי (צילום: אורית פניני)

לאוהל המחאה בבלפור הגיעו הרבה מוזיקאים, ואפילו קמה מחאת "מביאים את הבארבי לבלפור", שמטרתה הייתה לעשות כמה שיותר רעש ליד מעון ראש הממשלה. "כן, הגיעו הרבה מוזיקאים, אבל בניגוד למחאות של דפני ליף המטרה לא הייתה לשים אותם בפרונט", מדגיש מזרחי. "לא צילמנו ולא פרסמנו – מי שעשה את זה היה הקהל. לא מינפנו את זה כי המטרה לא הייתה פופוליסטית. עזבתי את האוהל כי קיבלתי תאריך פתיחה. המטרה הייתה לפתוח את העסקים עם מתווה חכם ונבון, ועכשיו אפשר להמשיך".

היו רגעים מרגשים באוהל המחאה?
"היה מדהים לראות את הדאגה הכנה והנכונות להגיש עזרה של התושבים הירושלמים. אני לא יכול להדגיש מספיק עד כמה זה לא ברור מאליו. הם היו מגיעים עם שמיכות – לא שואלים אם אני צריך, פשוט מגיעים, 'בבקשה, קח'. הביאו כריות, תרמוס עם תה, ערכות שארגנו, הזמינו אותי להתקלח. לא מדובר באדם אחד או שניים, אלא במאות. זה היה פשוט מחמם לב".

שאול מזרחי, הבעלים של הבארבי, בשביתת רעב בבלפור (צילום: אמה טוקטלי)

הבארבי האינטימי שלי

הבארבי הוקם ב־1994, וב־26 השנים שעברו מאז הוא מיצב את עצמו כמוסד וסמל תרבות שאין לו אח ורע בישראל. שבו ערב אחד עם חברים שלכם, תיזכרו בפעם הראשונה שהגעתם לשם, ותבינו עד כמה המקום הזה נטוע בדנ"א של תל אביב, וכמה הוא השפיע גם על רוקיסטים מהפריפריה. והנה פרט טריוויה שאולי לא הכרתם: הבארבי נקרא על שם הפאב בסרט "החיים על פי אגפא" של אסי דיין – אברבאנל הפך לבארבי ומאז כולנו משוגעים.

מה הפך את הבארבי למוסד שהוא?
"אף פעם לא התעסקתי בזה, אבל פתאום אני נתקל בסיפורים. בזמן השביתה מצאתי את עצמי עם לקוחות מכל רחבי הארץ, שסיפרו לי על החוויות שלהם מהמקום. אני חושב שלכל אחד יש פסקול בחיים, ולפעמים הוא עובר דרך פה. אנחנו מתארגנים פה לתערוכה ויש מישהי שעוזרת בגרפיקה, והיא סוגרת מעגל: נאמר לי שהיא ילדת בארבי, ההורים שלה היו מגיעים לפה ובכל פעם שזה התאפשר היא הייתה מגיעה לראות הופעות. היא באה עם תמונות והראתה לנו מה קרה לפני 20־15 שנה. אז מה זה עושה? לכל אחד יש את הקטע שלו. לטוב ולרע, יש גם מי שלא חוזרים. אני חושב שהשנים עשו את שלהן. לכל אחד יש פינה שהיא הסיפור האישי שלו. מדברים על האוטו הראשון והשוקולד הראשון, אז פה זו ההופעה הראשונה".

דודו טסה בבארבי (צילום: אורית פניני)

איך זה שלא קמו לו מתחרים לדעתך?
"זו נישה שהיא יחסית מאד קשה. הבארבי מושתת רק על מוזיקה – אין כלום, רק אמן וקהל. זאת האינטגרציה. מתוך זה הבארבי עושה את מירב המאמצים לייצר מקסימום במינימום. הדגש בין היתר הוא שהמחירים יהיו שווים לכל כיס, המטרה היא לא לקחת משכנתה כדי לראות תרבות. זה משהו שאנחנו מקפידים עליו כל השנים, בהופעות הבינלאומיות ובישראליות בוודאי".

יש הופעה שאתה אוהב להיזכר בה במיוחד?
"לא. לא כי אני לא זוכר, והרבה מים עברו בירקון. אלא כי אני חושב שאני עדיין מתרגש מדברים שקורמים עור וגידים. ההתרגשות שלי בהופעה הראשונה שאחרי הקורונה תהיה אותה התרגשות של פתיחת המועדון, ואותה התרגשות מההופעה הראשונה של שלום חנוך פה ומדברים אחרים שעשינו. עד עצם היום הזה אני מתרגש ממה שאני עושה. זה בלבי ובנשמתי וזאת זכות. כשהייתי בירושלים שאלו אותי אם אני רץ לפוליטיקה. השתגעתם? יש לי את העבודה הכי טובה בעולם".