תערוכה לחכות לה: הסיפורים שצמחו על מדרכות דרום תל אביב

בכל שנה אנחנו מפרסמים קול קורא ליוצרות וליוצרים ומבקשים מהם להציע תערוכות חדשות שנהגו במיוחד לשבוע האיור. בדרך כלל אין לשבוע האיור תמה או נושא־על, אולם השנה חרגנו במעט מהמסורת וביקשנו להתמקד בשכונות דרום העיר, מזרח העיר ויפו, הן בתוכן העבודות והן במיקום הצגת התערוכות. זאת בעקבות הרצון של עיריית תל־אביב-יפו להנגיש תרבות לאוכלוסיות נרחבות ומגוונות, לגיוון בתוכן האמנותי ולפיזור מוקדי התרבות במרחבי העיר כולה.

המבט שמפנה השנה שבוע האיור לשכונות ביפו ולשכונות הדרומיות והמזרחיות של העיר, הניב מספר רב של תערוכות שמציגות קשת רחבה של נקודות מבט: חלקן מתפייטות בשיר אהבה לעיר, חלקן מפנות מבט מהורהר אל תהליכי השינוי שעובר המטרופולין, וכדרכו של איור הן כולן מספרות את סיפור החיים האורבני היחודי של חלקיה השונים של העיר. אחת התערוכות שאני הכי מחכה להן השנה בהקשר זה היא "סיפורי מדרכות", התערוכה הקבוצתית השנתית של סטודיו סאנדיי סקי, שתיערך בקן הקוקיה בשוק הפשפשים.

חברי הסטודיו הזמינו 42 מאיירים לאייר איש את סיפורו של רעהו. הסיפורים, שמקורם בחוויות אישיות שקשורות בשכונות של יפו ושל מזרח ודרום העיר, הוגשו למשתתפים בעילום שם, והפכו לאיורים שמייצגים מצד אחד את המגוון העירוני היחודי של העיר ומצד שני את המנעד הרחב של האיור הישראלי.

מתוך התערוכה "סיפורי מדרכות" (איור: Erezoo)

כך לדוגמה, האיור של EREZOO מציג את הסיפור של דוד מתתיהו, "אברבנל 59". כשהיה צעיר, חבר בשם איציק לקח את מתתיהו לרקוד בדינמו דבש בפלורנטין. "זאת הייתה שנת אלפיים ורקדו שם מוזיקה אלקטרונית של מביני עניין, עם חולצות גזורות ותאורה לא מספיק צבעונית", הוא כתב. "אני מחשיב את עצמי לרקדן בעל שיעור קומה אבל לאיציק היה איזה מוב כזה קופצני שלא הצלחתי אף פעם לעשות. שם, ברחבה הלא צפופה, קצת קינאתי בו על זה. היום יש לי טיקטוק ואני יודע שקוראים לזה ׳שאפל׳".

מתוך התערוכה "סיפורי מדרכות" (איור: נדב מצ'טה יהל)

נדב מצ׳טה יהל אייר תמונת מצב עכשווית מלאת תנופה והומור, בעקבות סיפורה של נעה אלון, שכתבה על שלושה עצי השקמה באמצע דרך קיבוץ גלויות לכיוון מערב. ״העצים נמצאים שם עוד לפני שמישהו הגה את הקונספט של העיר תל אביב והם סימן מובהק למערך כוחות בין חדש וישן, טבע ועיר. השקמות עומדות להן במיקום לא ברור, באמצע הכביש, מפרידות בין ימין לשמאל".

מתוך התערוכה "סיפורי מדרכות" (איור: ארנון לקס)

ארנון לקס אייר את בר האנה לולו ביפו העתיקה, בעקבות טקסט שכתבה דנה קרייסברג. את הבר היא גילתה לראשונה עוד לפני שעברה ליפו, כשהשתתפה בתערוכת גיפים מאוירים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל שהוקרנו במקום. "אני זוכרת שהגעתי עם חברים מירושלים, לקח לנו הרבה זמן למצוא את המקום וכשהגענו לרגע הרגשתי אכזבה. זה לא היה ׳חלל התערוכה׳ שדמיינתי, ובעצם לא היה כמו כל בר אחר שאי פעם הייתי בו. התחושה היתה של כניסה לאיזו מערה אפלולית, מקום סודי שרק יודעי דבר מגיעים אליו. בפנים היה חשוך, האור היחיד שבקע היה אורות צבעוניים ולוגו עם אותיות לד בערבית. מתחת לאחת הקשתות הייתה עמדת די.ג'יי פשוטה עם דיג'ייאים מתחלפים שהשמיעו מוזיקה ערבית ואלקטרונית מעולה. האנשים שהיו במקום היו מגוונים: היה אפשר לראות יהודים, אשכנזים, ערבים, גייז וסטרייטים שרוקדים לאותם צלילים. מהר מאוד המקום הזה הפך להיות המקום המועדף עלינו לבילוי. היה משהו באווירה שפשוט ישר השכיח ממני כל מבוכה והרגשתי פשוט בנוח לרקוד ולהיות בשלי. לא משנה באיזה מצב רוח באתי".

מתוך התערוכה "סיפורי מדרכות" (איור: סהר מור)

האיור של סהר מור נוצר בעקבות שני דבורה, שכתבה על סיפור ילדותה של אימה ברחוב נחל עוז ביפו. "במעלה השביל פגשנו את עץ התותים שלנו, עץ ענק עם ענפים גדולים ועליהם עלים ירוקים ורחבים. כשראינו אותו, היינו רצים, לעיתים נחבלים בדרך, מנערים מעלינו את הילקוטים, מטפסים ותרים אחר ענפים המלאים בתותים אדומים ושחורים. משמצאנו, היינו מתיישבים על העץ וזוללים עד שכאבה לנו הבטן. וכך עם כפות ידיים אדומות ושחורות, היינו נמרחים על העץ כל אחד על ענף אחר. ידענו שכשנחזור הביתה ננזף ואולי נקבל גם מכות, אבל היינו מאושרים; לא היו מאושרים מאיתנו".

מתוך התערוכה "סיפורי מדרכות" (איור: רועי אלתר)

רועי אלתר אייר את ההליכה על דרך יפו, שמעלה תמיד חיוך אצל נועם מלכה. "לכל אורך הרחוב נמצאות חנויות בגדים ותיקות עם בובות ראווה מוזרות ומשעשעות, כמו בובה בחליפת וסט עם גוף תינוק וראש של גבר, או בובות עם פאות מקורזלות שלבושות בשמלות נצנצים. באופן כללי התנאים ברחוב מרגישים יותר מחוספסים – בקיץ אין צל באף פינה, ובחורף הכביש מוצף בשלוליות ענקיות. משהו בשיבושים, בתקלות ובמוזרויות של הרחוב נותנים לו חן וצבעוניות משלו".

מתוך התערוכה "סיפורי מדרכות" (איור: נטע לוי)

ואם בדרך יפו עסקינן, נטע לוי איירה את בית רומנו, ששחי שחר בכור גילה שבעיתונים של שנות ה־50 נקרא כ"הקניון הישראלי הראשון". "כל קיץ הגיע הוואן של אנשי התדר לרחבת הרומנו. במשך הימים, הסוחרים היו מובילים טקסטיל ממקום למקום. ובערב הגרילנדה נדלקה, עם הופעות בלייב ובירה מהחבית. בית רומנו הוא בית לתרבות מקומית, שבו הצגתי לראשונה. על קירות המקום הצגתי את פסטיבל הגיף הראשון, ואירוע ׳חבורת הטושים׳ התקיים באחד החדרים ברחבה. אחרי מספר שנים האהבה של הקהל גדלה וגם אנשים מחוץ לעיר גילו את הקסם הזה. היום, רחבת בית רומנו פתוחה 24/7. והקסם הישן עדיין עובד".

>> יובל סער הוא היזם והאוצר הראשי של שבוע האיור. אירועי שבוע האיור יתרחשו בין ה-18 ל-27 בנובמבר בכל רחבי העיר. פרטים נוספים כאן