נשגב מבינתו: האוכל בשגב טעים, רק חבל שהקונספט מתגנב לצלחת
בסך הכל האוכל בשגב היה טעים, אבל כל היופי בצלחת הצליח להסיט את תשומת הלב של דניאל שק מהעיקר
תקופת מה בחיי היה לי משרד באזור העסקים של הרצליה פיתוח, בין המוני גיקים טכנולוגיים ואשפים פיננסים, וכמה פעמים הזדמן לי לאכול במסעדת הדגל של השף שגב משה. האוכל אצלו היה מוחצן, שובב, מעט בוטה בטעמיו, אבל הייתה בו שמחה ורעננות שתמיד השאירו אצלי שורה תחתונה של כיף. גם בדקורציה המעט תמימה של רחוב כפרי בסגנון נווה צדק בדמות מסעדת שגב אקספרס מצאתי משהו שובה לב. לכן, משנתקלתי לראשונה בכותרות המיוחצנות על "קונספט מהפכני" בשם "שגב ארט" שמשלב בין עולם האמנות לקולינריה, נחמץ לבי. איי דונט לייק קונספט.
אם לסכם בקיצור את הרעיון, מסעדת שגב החליטה להעצים את חוויית הסעודה באמצעות אלמנטים של אמנות חזותית המופיעים בתצורות שונות. סרטונים בצבעים בוהקים מרחפים בהילוך אטי על הקירות (אצלי הם יצרו בעיקר אפקט קל של מחלת ים) וחלק מהמנות, שאף מסומנות בתפריט בהאשטג #SegevArt, מוגשות על צלחות גדולות ושטוחות, כמו מגשים קטנים שעליהם דימויים שהמנות כביכול משתלבות בהם. אני מודה שלקח לנו זמן עד שקלטנו את הטוויסט, אולי משום שהפטנט הזה יוצר קודם כל בעיה לוגיסטית: התפריט מורכב כולו ממנות בגודל של ראשונות/ביניים, כלומר צריך להזמין הרבה, אבל כשמגיעות לשולחן יותר משתי מנות בבת אחת, מתחיל מחול של הזזת כוסות, בקבוקים, טלפונים וכו' כדי לפנות מקום. האמנות, איך לומר זאת בעדינות, לא מהשורה הראשונה, וכל הסיפור הזכיר לי סיטואציה שכל הורה חווה אינספור פעמים כשהוא מבטיח לילד קטן שאם הוא יגמור מהצלחת יתגלה בתחתיתה בובספוג.
מצד שני, האוכל בסך הכל טעים וכיפי כשהיה. רק עבור מי שלא חובב חצילים או אגוזים למיניהם התפריט הוא מסלול מכשולים כי הם מופיעים במנות רבות. אגוזים ובוטנים, אגב מופיעים גם ללא אזכור בתפריט, שזה קצת בעייתי לאור העובדה שהם אלרגניים נפוצים.
פתחנו במנה מצוינת של רצועות פסטה טובה עם מיני פטריות שהוגשו מהבילות בסיר קטן וחינני, טובלים ברוטב שמנת לא מעיק עם עלי ריחן. מנה מחממת לב. היד הטובה של שגב משה עם ירקות טריים ניכרה בשתי מנות סלט שהזמנו. מצד הקלאסיקה שלו – סלט נבטים חריף עם קולרבי, ג'ינג'ר, פצפוצי וואסבי ואגוזי קשיו באיולי צ'ילי, שלא נמאס ממנו והוא עדיין חגיגה של טעמים נוצצים וקראנצ'יות. מצד הספיישלים – סלט רענן של חסה סלנובה, שומר, אבוקדו וגבעולי סליקורניה בטיבול פשוט של הרבה לימון, שעליו פזורים נתחי קלמרי צרובים בדייקנות לאחר שטבלו במרינדה של סוכר דקלים ושום.
לקראת הבאות הביאה לנו המלצרית אתנחתא של כוסית סורבה תפוחים וג'ינג'ר שעליו נזרו סוכריות קופצות (ילדותי כבר אמרנו?). אכזבת הארוחה הגיעה מיד אחר כך בדמות אנטרקוט באיכות לא מרשימה עם טחינה סתמית, קרם חצילים ובצלים שרופים, שהיו החלק הכי טוב במנה. הישועה באה מן הים ומהשדה עם לברק שלם ואפוי בלוויית סלט נהדר של פפאיה, גזר ועגבניות שרי. בשר הדג היה עסיסי ומוצק, עורו ספוג בסוכר דקלים וליים ועל הכל היו פזורים… ניחשתם! שברי בוטנים.
השירות בשגב אדיב ואין לי טענות למלצרים, אבל הסגנון הדחפני שמכתיבה להם כנראה ההנהלה לא מביא להם כבוד. זה מתחיל בזה שדוחקים במסובים להזמין יותר מנות משצריך ונגמר בזה ש"אני רוצה להמליץ לך על יין נהדר שאנחנו מגישים גם בכוסות", שבמקרה לגמרי הוא היין הכי יקר בתפריט (70 ש"ח לכוס!). זה לא מקובל ולא אלגנטי.
לקינוח קיבלנו #SegevArt במלוא הדרו – מגש עם ציור של שעון גדול ועליו עוגת שוקולד לוהטת עם רוטב שוקולד סמיך ועשיר ופרלינים בצורת מספרים. מקווה שתשימו לב שהעוגה ממש נהדרת.
לא שאני נגד שינויים, אבל כשמחליטים לכפות "קונספט" רעיוני או אסתטי על האוכל קורה אחת משתיים: אם האוכל רע, לא יועילו גם שכבות של קונספט לחפות על כך, ואם האוכל טוב, זה סתם מסיט את תשומת הלב מהעיקר. הנה, עובדה, חצי טור התבזבז לי על זה. אני מאמין שיש יותר תמימות מאשר ציניות במהלך של שגב משה, אבל בתוצאה הסופית יש לטעמי יותר מדי Art ופחות מדי Segev.
המדרג:
אוכל – 8
אווירה ועיצוב – 7
שירות – 7
תמורה לכסף – 7
ציון כולל – 7
חשבון:
סלסילת לחם – 25 ₪
סלט נבטים – 59 ₪
סלט קלמרי – 64 ₪
פסטה פטריות – 68 ₪
אנטרקוט – 80 ₪
לברק אפוי – 99 ₪
שוקולדים – 55 ₪
כוס יין – 43 ₪
סאן פלגרינו גדול – 26 ₪
סה"כ – 519 ₪