איזה מין אתם: מגדר זה מורכב. הגיע הזמן להציג את זה. ואת זו

בשבוע שעבר קיבלתי פניה מנומסת בדיאם בפייסבוק, ממישהי שסיפרה שרצתה לשתף את הטקסט שלי לגבי הליכה ברגל, אבל החליטה לא לעשות את זה בגלל העיוות בשפה. היא טענה שלכתוב "שלכם.ן" או "להם.ן" זו טעות בעברית ושהיא לא תתן לזה יד. הודיתי לה על הרצון הטוב והצהרתי שאני אמשיך לכתוב ""שלכם.ן" ו"להם.ן" ולא באמת משנה לי אם זה תקני או לא. העולם משתנה ובעקבותיו גם השפה, ומה לעשות שהעברית היא שפה סופר-ממגדרת שצריכה להתאים את עצמה לעולם הזה. סה לה וי (או שנאמר בעברית תקנית: אלה החיים).

טרו דאת. מתוך התערוכה "קובבות של בוץ" במעבדת העיצוב. צילום: רעות ברנע

עצרו, אם ותינוק חוצים. למה לא אב ותינוקת? צילום: אלעד שריג

במוזיאון העיצוב בחולון נפתחה השבוע תערוכה שעוסקת בדיוק בזה. לא רק בשפה, כמובן, כי מוזיאון העיצוב ועל כן עיצוב הוא בראש מעייניו, אבל השפה היא חלק ניכר מזה, בטח למי שחי.ה בישראל. "שובר.ת שוויון" (בפרסומים מופיעה ה-ת' בצבע שונה וללא נקודה, לכל המודאגים.ות), שאצרו מיה דבש, רונה זינגר ועדי המר יעקבי, היא תערוכה שבוחנת את תפקידו של העיצוב ביצירת תודעה מגדרית. ועיצוב הוא תחום רחב הרבה יותר מעוד ת' או נקודה באמצע מילה.

בואו נתחיל מדבר אחד ברור: מדובר בנושא חשוב. לפעמים לא ברור לא עד כמה חשוב. בטח אם אנחנו בנים, אבל גם אם אנחנו בנות שצריכות פתאום להשתין בטבע או לקנות סכין גילוח, ואז נאלצות להתעמת עם העובדה שהעולם מעוצב על פי מודל גברי. כן, אנחנו רגילות לזה. אבל האם זה אומר שאנחנו צריכות להיות רגילות לזה? לפני 50 שנה נשים היו רגילות שגברים זרים תופסים להן בתחת כדי להביע חיבה. זה אומר שזה בסדר?

התשובה היא כמובן לא, וזה גם מה שהתערוכה מנסה להסביר. באמצעות כ-120 עבודות ופרויקטים של אמניםות ומעצביםות ישראלייםות ובינלאומייםות היא פורשת ספקטרום רחב של עיסוק מגדרי בעיצוב – בין אם מדובר בעיצובים פרקטיים קיימים כמו אמצעי מניעה לגברים (כן, מסתבר שיש כזה דבר), צעצועי מין בלתי ממוגדרים ומושבי אופניים שמותאמים אישית. כי מה לעשות, האנטומיה היא שונה. ומסתבר שהטכנולוגיה קיימת, גם אם היא לא נפוצה במיוחד.

משמאל: מקבץ צעצועי מין לא ממוגדרים; מימין: "רנדיז" – עבודה של שיר יוסף – מוצר שעוצב כדי לנרמל מיניות נשית ולספק תחושת בטחון במהלך אוננות. צילום: רעות ברנע

חזיית אם, סדרת עבודות של קאסי ארנולד. צילום: רעות ברנע

לצד האובייקטים הפרקטיים ודוגמאות למוצרים מסחריים או כאלה מהתרבות הפופולרית, מוצגות גם שלל וריאציות ופרשנויות אמנותיות ועיצוביות על הנושא. מהמובייל הענק והצבעוני של קרן שפילשר שמקבל את פני העולים לקומה העליונה, שמלא בסמלים גבריים ונשיים שברגע הראשון מעט קשה לפענח אבל אז הם נהיים ברורים ומטרגרים; דרך סדרה של כלי קרמיקה מאוירים של מאיה לרנר, בוגרת טרייה של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, שבוחנים את דמות האישה בספרות הרבנית (ספוילר: מזלכן שאתן לא נשים בספרות הרבנית); וכלה בסדרת צילומים משעשעים של קני דוס, צלם ואב בלגי שתיעד את עצמו בחופשת לידה – פרויקט שהפך במהרה לוויראלי ובהמשך גם לספר.

"יחידה מעורבת" של קרן שפילשר. צילום: אלעד שריג

סדרת הכדים של מאיה לרנר, על רקע עבודות של גיא משעלי, דולב אלרון, ג'סיקה וולש ומינדו צ'יקנאויסיוס. צילום: אלעד שריג

אל תוך התמהיל המגדרי הזה נוספו עבודות שמגיבות לאירועי ה־7 באוקטובר (כי קשה שלא), ביניהן סדרת פוסטרים של להב הלוי שמתייחסת לזוועות שעברו ועוברות נשים ישראליות בשבי החמאס ולשתיקה העולמית לגביהן, וגם עבודות שמתייחסות למיצג השפחות ששטף את המדינה בשנה שעברה והפך לסמל מוצלח ומזוהה למאבק הנשים על זכויותיהן בישראל. גם שושקה, הרוקסטארית של עולם המגדר (ושל עולם האמנות, ושל עולם האקטיביזם, ושל עולם ההנצחה ובעצם של כל עולם. שושקה היא הרוקסטארית של הלב שלנו) מבליחה בתערוכה בסרטונים דוקומנטריים שמתעדים את הפעילות שלה בהפגנות ובמעצרים שהגיעו בעקבותיה.

גוף תאורה של עופר זיק על רקע צילום של רונן רוזנבלט. צילום: רעות ברנע

פוסטרים של להב הלוי. צילום: רעות ברנע

בתוך כל המערך המורכב הזה שזורים אלמנטים נוספים: משחקי מחשב אינטראקטיביים, סטריפים של קומיקס של שקד בשן הגאונה שעוסקים במערכות יחסים ומיניות, ואלמנט שמוקדש לעברית רב-מגדרית (כן, אנחנו שוב בזה). אבל גם מחוץ לתערוכה המרכזית עצמה קורים שני דברים חשובים לא פחות:

הראשון הוא התערוכה שמוצגת במעבדת העיצוב שבקומת הכניסה תחת השם "קובבות של בוץ" (שם מעולה, אגב), שאצרה נגה שמשון ופונה לקהל צעיר יותר – ילדיםות ובני.ות נוער. באמצעים כמו איורים וספרים היא מנסה, גם במקרה הזה, להעביר את המסר שמגדר זה מורכב. באופן אישי הייתי מסבה את תשומת ליבם של הילדיםות גם לסרטון של כאן 11 שמוקרן בחלל ועוסק בגברים שלובשים חצאיות (מי זוט שכבר שנים אומרת זה לוהט מי???).

השני הוא התערוכה שמוצגת במסדרון ההיקפי, חלל שהמוזיאון עושה עבודה מוצלחת במיוחד בשימוש בו ברוב התערוכות (ותודה לרון ארד – האדריכל, לא הנווט השבוי – על תכנון מרהיב שסיפק חלל תצוגה נוסף). הפעם זוהי התערוכה "בשירות הציבור" שלקחו על עצמם יובל סער, אסף דיי ושאול כהן – האיש ומדפסת תלת הממד שבאמצעותה הוא עושה קסמים. סער ודיי הפכו (ליטרלי הפכו) את חדרי השירותים של המוזיאון על מגדרם, כך שבשירותי הנשים תרגישו כמו דמות במשרד של דון דרייפר (כולל בקבוק הוויסקי, מינוס הוויסקי עצמו, לצערי); ובשירותי הגברים תוכלו לרוקן את השלפוחית אל תוך משתנה פרחונית-ורדרדה. פשוט, חכם, כיפי והכי חשוב – מעורר מחשבה.

שירותי הגברים. תרגישו בנוח, בנים. צילום: אלעד שריג

כי הרי זה מה שאמנות ועיצוב אמורים לעשות. לעורר מחשבה. לגרום לנו לשים לב לדברים שאנחנו לא שמים.ות לב אליהם בשוטף, למשוך אותנו באמצעות דימויים אטרקטיביים שבסופם נמצא מסר או אמירה. ורצוי שהתהליך גם יהיה מהנה, כך נרצה לצלול עמוק יותר פנימה, לחקור ולהבין למה התכוון המשורר (או המשוררת). התערוכה הזאת עושה בדיוק את זה, ובצורה מוצלחת במיוחד. היא אמנם עמוסה ולעיתים המוח שלנו מפוצץ מדי כדי להכיל את הכל, ועדיין – נצא ממנה עם עוד כמה נקודות למחשבה. בין אם הן נמצאות באמצע המילה ובין אם לא.

שובר.ת שוויון. מוזיאון העיצוב חולון, גולדה מאיר 6. 45 שקלים לאדם. פרטים וכרטיסים

"ונוס" של אור יוגב. צילום: רעות ברנע