"תל אביב תהפוך לעיר חסרת כל הקסם שאפיין אותה"

לוינסקי פינת העליה. תמונה: גוגל סטריט וויו
לוינסקי פינת העליה. תמונה: גוגל סטריט וויו

רק מיליונרים ותיירים יוכלו לחיות בעיר. הציבור חווה עליות מחירי דיור של 130% בעשור. בעלות על קורת גג בישראל של 2022 קובעת אם עוני יעבור בירושה או לא. טור מיוחד של ח"כ נעמה לזימי ממפלגת העבודה על המשבר הכי יומיומי של כולנו

דיור, כמו חשמל, מים ובריאות – הוא זכות קיום בסיסית. זכות שנגזלת מאיתנו בכל יום. שוק השכירויות המופקר בישראל נהיה מטורף יותר ויותר ואין כמעט אדם שלא חווה על בשרו את העלאת המחירים. אינספור סיפורים על שוכרים שבין לילה מתבקשים לשלם על אותה הדירה בה הם חיים, מאות ואף אלפי שקלים יותר, עליות הנעות בין 10%-20%, והמעמסה הזאת מצטרפת לעלייה הכללית ביוקר המחייה בישראל, שמכה בכולנו.

המחאה החברתית ב-2011. צילום: Menahem Kahana/AFP via Getty Images
המחאה החברתית ב-2011. צילום: Menahem Kahana/AFP via Getty Images

כשיצאנו למחות ב-2011 על מחירי הדיור, אמרו לנו שאנחנו לא חייבות לקנות בית או דירה, אפשר לחיות בשכירות "כמו בניו יורק". היום המצוקה גרועה הרבה יותר, ומי כמוכם יודעים על החודשים הארוכים של חיפושי דירה, מתווכים ודיירים שמטילים תשלומים לא חוקיים על השוכרים החדשים. אם ב-2011 נלחמנו על הזכות לקנות בית, היום אנחנו מדברים על שכירות שחונקת את חשבון הבנק ומחר ניאבק על היכולת לשכור חדר בדירת מרתף.

גם המובן מאליו צריך להיאמר לפעמים – "מחירי הדיור" הם בבירור הבעיה החברתית, הכלכלית והפוליטית הגדולה והמשמעותית ביותר בישראל בעשור האחרון. משבר שנגרם כתוצאה מהזנחה והפקרה של הזכות שלנו למגורים ראויים לידיו של השוק הפרטי. הראשונים שנפגעו בצורה הקשה ביותר היו האוכלוסיות המוחלשות ביותר. מי שלא יכלו להרשות לעצמם להישאר בעיר בגל הראשון של הקורונה עזבו, והשאירו אחריהם חללים ריקים. אבל היום, לא רק האוכלוסיות הפגיעות עוזבות את תל אביב: משפחות צעירות, סטודנטים, מעמד הביניים וכל מי שלא מרוויח משכורת הייטק נדחק החוצה והעיר תישאר עם היחידים שיכולים לחיות בה: המיליונרים והתיירים. תל אביב בדרך להפוך לעיר חסרת כל הקסם והאוונגרד שאפיין אותה, ללא תרבות מקומית וללא האופי היחודי שהפך אותה למקום המיוחד שמושך אליו מדינה שלמה.

הקסם והאוונגרד חייבים להישאר. הרחבה של התדר. צילום: עדי לם.
הקסם והאוונגרד חייבים להישאר. הרחבה של התדר. צילום: עדי לם.

ואם מישהו יאמר לכם "לכו תגורו בפריפריה", אז תענו לו שהחיפאית נעמה לזימי אומרת שזו לא תשובה לגיטימית. תל אביב כעיר מרכז שהיא אבן שואבת, חייבת להיות כזו שמאפשרת כניסה אליה ולא סוגרת דלתה בפני כל מי שלא נמצא במעמד גבוה. מעבר לכך, תל אביב היא בית של אנשים, שנולדו בה או שעברו אליה לאורך השנים ומהווה מרכיב חשוב בזהות ותחושת השייכות של תושביה. לצד ההכרח של השקעה מאסיבית בפריפריה, צמצום אי הנגישות למשאבים והזדמנויות, ולספק יותר אפשרויות בחירה ודיור למיליוני ישראלים – לא הגיוני שהזכות לבחור בתל אביב ובערים הסמוכות לה כמקום מגורים, תישאר זכות למיליונרים בלבד.

זה נשמע כמו נבואת זעם, אבל בואו נזכור שעד עכשיו משבר הדיור הוא מחדל מתמשך. בעוד אנחנו ממשיכים להפקיר את הזכויות שלנו בידי השוק הפרטי שעושה כרצונו ללא כל רגולציה. רק לאחרונה, הציגו שרי האוצר והשיכון את התוכנית "החדשה" לטיפול במשבר הדיור, שביסודה אותה תפיסה מעוותת שהמדינה צריכה לפנות את הדרך ולתת לשוק לעשות את שלו. כלומר, הוצגה תכנית שכשלונה ידוע מראש. מדובר באותו סל פתרונות לעוס ומשומש שכבר הוצג, נבדק ונכשל על ידי מספר ממשלות בעשור האחרון. אם מניחים ששוק הדיור מנוהל היטב בידי היד הנעלמה של השוק החופשי, השנים האחרונות מוכיחות שההפך הוא הנכון, ואת המחיר אנחנו משלמים – הציבור שבעשור חווה עליית מחירים של יותר מ-130% במחירי הדיור.

שורש הבעיה היא לא "היצע וביקוש" אלא עצם העובדה שקורת גג בישראל הפכה מזכות יסוד, למוצר צריכה ולנכס פיננסי להשקעה. זה רעיון שגוי מהיסוד, הזכות לקורת גג עולה בחשיבותה על זכותו של המשקיע לקבל תשואה גבוהה על הנכס, ועל זכותן של חברות הנדל"ן לחלק דיבידנד שמן לבעלי המניות. היא יקרה מפז, ומכילה בתוכה את כל התקוות שלנו לעתיד יציב ושליו, הבטחה שאנחנו יודעים את משמעות העבודה הקשה בשבילה. ולא פחות חשוב, בעלות על קורת גג בישראל של 2022 קובעת אם עוני יעבור בירושה או לא. עכשיו, כדי לתקן את הכישלון של השוק הפרטי, המדינה צריכה להתערב באופן נחוש וברור – לא על ידי חצאי צעדים או עוד עידודים לשוק, אלא על ידי הרחבת הדיור הציבורי בנייה של דיור בר השגה ויצירת רגולציה מקיפה וחכמה לשוק השכירות הישראלי.

ח"כ נעמה לזימי. צילום: רמי זרנגר
ח"כ נעמה לזימי. צילום: רמי זרנגר

איזו רגולציה? הסדרה של חובת הדיווח ומיסוי גבוה יותר של הכנסות משכר דירה, בעיקר עבור מי שיש בבעלותו מספר גבוה של דירות – מה שמתמרץ בעלי דירות למכור את הנכסים שבבעלותם למי שזקוק להם למגורים; פיקוח והגבלה על העלאת מחירי השכירות על מנת להבטיח יציבות ואופק לשוכרים ולעודד שכירות ארוכת טווח; וכמובן השקעה משמעותית בדיור ציבורי (אחוז הדיור הציבורי בישראל עומד על 2% בעוד שבממוצע מדינות ה-OECD 12% כשיש מדינות עם 30%) ודיור בר השגה, הן על ידי מימון מתקציב המדינה והן על ידי הקצאת אחוז מסוים מתוך כל פרויקט על קרקעות מדינה. מדובר בחלקי פתרונות הלקוחים ישירות ממקומות אחרים שנדרשו להתמודד עם אותה בעיה, פתרונות שעבדו כבר ברחבי אירופה וארצות הברית כדי להבטיח קורת גג לכמה שיותר אנשים. אלו כמובן לא עומדים לבדם, ונדרשים עוד שינויים רבים ומשמעותיים כדי להגיע לאיזון נכון בענף הדיור, אולם הם צעד ראשון בכיוון הנכון וחלק ממסע ארוך עוד יותר להביא את ישראל לקדמת הבמה במדיניות חברתית.

ממש כמו חשמל, מים ובריאות – הדיור היא זכות בסיסית שהמדינה חייבת להבטיח. המטרה שלנו צריכה להיות שוק דיור הוגן יותר, מהסיבה הפשוטה שאין לנו אופציה אחרת. עוד מאותו דבר, זה פשוט לא טוב מספיק. עכשיו הוא הזמן למדיניות דיור חדשה, למהלכים אמיצים, ולשינוי תפיסה יסודי.