אזהרת טריגר מורכבות: איך איבדתי את האמון בקבוצה הפמיניסטית המובילה בפייסבוק

לפני ימים אחדים פרסמה אחת החברות הוותיקות והפעילות בקבוצת "שיח פמיניסטי" פוסט שמביע זעזוע מחוויה שעברה בערב סטנדאפ המורכב מנשים בלבד. שם, לטענתה, נאמרה על ידי אחת הסטנדאפיסטיות בדיחה על גילוי עריות. מהי הבדיחה? לא מפורט. אך לדבריה, "הדבר האחרון שציפיתי לשמוע שם, זו בדיחה על חשבון נפגעות גילוי עריות". עוד היא כותבת, "חשבון נפש של מספרת הבדיחה, נדרש בעיניי. התאפקתי שלושה שבועות עד שלא יכולתי להתאפק יותר".

עוד כתבות שיעניינו אותך:
סוף עונת החיבוקים: עשו ואל תעשו בקיץ התל אביבי
כך תזהי את הגבר שהוא בזבוז מספר אחת של הזמן שלך
איך לפתור את הבדידות ב-5 צעדים פשוטים

"שיח פמיניסטי". צילום מסך

אומר בכנות שצר לי על החוויה השלילית שעברה הצופה באותו ערב. כחובבת סטנדאפ גדולה, גם לי יצא לשמוע לא פעם בדיחות שעוררו בי אי-נוחות, רבות מהן בנושא הטרדות מיניות ונושאים נפיצים מסוג זה, רבות מהן נאמרו על ידי נשים. מעולם לא עלה על דעתי לדרוש ממספרת הבדיחה חשבון נפש, וזה ממספר טעמים: ראשית, עולם הסטנדאפ הוא כזה שבהגדרתו שוחט פרות קדושות. הוא איננו משקף את הפוליטיקלי קורקט הנדרש בחיי היום יום – נהפוך הוא: הסטנדאפ מספק הפוגה ממנו, מעין חלון לפריצת גבולות המותר והאסור. חלון ממוסגר היטב ומוגדר לתחומי הבמה והמופע. מובן שלפעמים נאמרות בו בדיחות חסרות טעם, אפילו בדיחות מכעיסות. הזכות שלנו כקהל היא לכעוס, אבל אסור שהכעס הזה יסתום את פיות המופיעים. ואם נאמרה בדיחה שחוצה את ההומור במופגן אל תחומי ההאכזריות, תאמינו לי – הקהל יודע לשפוט, והסטנדאפיסט בא על עונשו בו במקום. דוגמה קלאסית למקרה שכזה היא אסון הסטנדאפ הגזעני של מייקל ריצ'רדס, הלא הוא קריימר מסיינפלד, שבו התעמר השחקן באדם שחור בקהל.

גם במקרה הנוכחי התקומם הקהל על בדיחה שלכאורה אינה במקומה, אלא שההתקוממות לא קרתה במהלך המופע עצמו, אלא בעקבות הפוסט האינדיבידואלי שפרסמה האישה הנפגעת. מלבד מנהלת ליין הסטנדאפ, שמחתה על השחרת שמה, נרשמה הסכמה כמעט מוחלטת עם משתפת החוויה, ללא קצה של פיתוח דיון או התעניינות בסיסית בחומר הספציפי שהוצג על הבמה. חלק מהתגובות הביעו זעזוע על תגובת הסטנדאפיסטית, על חוסר הרגישות שלה ואי הנכונות להתנצל. ובכן, כשדורשים מאדם להתנצל קבל עם ועדה (הקבוצה מונה כ-34 אלף חברות וחברים) על בדיחה שאמר בפני קהל של לכל היותר 40 איש, גם האדם המופיע נפגע. אלא שכאן מידת הפגיעה והרגישות שיש לנקוט נמדדת על פי האדם הרגיש ביותר בחדר. במשוואה הזאת, סטנדאפיסטיות – נשים שיש להן האומץ לעלות על במה ולדבר על הטאבואים הגדולים ביותר – הן הצד החזק. איש לא יודע אילו חוויות עברה הסטנדאפיסטית המושמצת עצמה ואילו משוכות עברה בחייה כדי להגיע למעמד ניבול הפה הפומבי, אבל זה לא מעניין. היא וולגארית, ולכן איננה בצד הרגיש או הנפגע. מעט מזכיר את הדרישה החוזרת ונשנית כלפי החילוניים לכבד את רגשות הדתיים בכל חג ומועד. הם צנועים, לכן הם רגישים יותר ורק בהם אפשר לפגוע.

"אוי ואבוי… זה נורא", נכתב בתגובות לפוסט. "את כל כך צודקת", הגיבה מישהי אחרת. "אלוהים ישמור, איזה עולם מעוות", זעמה מצדדת נוספת, "בא לי להקיא". והשיא- "וואו זה נורא, איך אפשר לצחוק על זה". לבי עם הבנות שבדיחה במופע סטנדאפ מעוררת בהן טריגר. אני אומרת את זה בלי שמץ של ציניות. גם אני עברתי הטרדות מיניות, גם לי נגרמו טראומות מאינטראקציות עם גברים וגם אני צעדתי תקופות ארוכות ללא עור בעולם, כשכל מבט ומילה היו יכולים לחתוך אותי לגזרים. אני יודעת איך זה מרגיש. באמת. וזה טוב שאנחנו רגישות, טוב שאנחנו מדברות. משם הכוח שלנו. בואו לא נהפוך את הרגישות שלנו לאלימות כלפי חברותינו, שבסך הכל מנסות לשרוד בעולם קשוח וגברי מאוד. בואו נייצר דיון אמיתי.