גרינברג ביסטרו: שיטת גרינברג

למסעדה

נפתח בחידה: כמה ברמנים אפשר לדחוף לתוך פולקסוואגן? אתם יודעים מה עזבו, ננסה משהו יותר מקאברי: כמה ברמנים אפשר לדחוף מאחורי בר מלבני בגודל של 8 מ"ר? מתברר שהתשובה לשאלה הזו היא די מסובכת. מסובכת כי בגרינברג ביסטרו הצליחו לבלבל אותנו כהוגן. במבט ראשון נראה שעובדים מאחורי הבר 7 או 8 ברמנים, אלא כשניסינו להזמין, התברר שרק אחד מהם רשאי לשרת לקוחות. ומה עושים כל היתר, אתם שואלים? ובכן, לא ממש ברור. חלקם מתפקדים על תקן פיקולו'ז, משמע, מפלשי כוסות ומרוקני פחים. חלק אחר אמון על הפס הקר, משמע מכין סלטים וקינוחים (ושוב השאלה הקבועה למסעדנים: האם אתם חושבים שזה רציני שהלקוח צופה בברמנים שולפים סלטים וקינוחים מקופסאות פלסטיק? המלאכה הזו, לדעתי, אמורה להישאר מאחורי הקלעים), ואחרים סתם עומדים כמו קונוסים ומביטים במתרחש – קוראים לזה אבטלה סמויה. זה קצת מוזר הקטע של האבטלה, כי נכון לעכשיו גרינברג צריך כל יד פנויה אפשרית. המקום מפוצץ עד להתפקע. זה די מובן. כבר כתבתי על כך בעבר ששכונות צפון העיר משוועות למסעדות מוצלחות. כמות השטרות שמתעופפת כאן באוויר החופשי היא עצומה והתחרות כמעט שאינה קיימת. הוואקום העסקי הזה הוא שגרם כנראה למסעדן צביקי עשת (ארקפה, נובה ג'ויה) והשף אריאב גולדנברג (נובה ג'ויה), ללכת על הפתרון הקל.

קשה שלא לומר את הדברים נכוחה: התפריט של גרינברג הוא העתק חסר בושה של תפריט הבראסרי מבית R&M. נכון, מאז שהבראסרי הוקם לפני עשר שנים הוא שימש השראה ללא מעט מסעדות בעיר. וגם נכון שהבראסרי עצמו שאב השראה ממקומות דומים בפריז. אבל כאן לא מדובר בהשראה, אלא בהעתקה. כולל הפונטים, העיצוב וחלק ניכר מהמנות. אך כידוע, במסעדנות קשה מאוד להעתיק. אם הבראסרי הוא "חוק וסדר" המקומי, גרינברג הוא לכל היותר "נשות החיילים".

בואו נחזור לעניין התפריט. במבט ראשון הוא ממש נראה כמו הדבר האמיתי, אלא שנבירה בו מגלה טעויות שמעידות על חפיפניקיות ישראלית טיפוסית. למשל מנה שנקראת כך: "טליאטלה ברוטב ביסק סרטנים" (הרי ביסק הוא עצמו סוג של רוטב. לשם מה ההכפלה?) או העובדה שבמקום אחד נכתב "תנדורי" (במנה של הודו מעושן עם איולי תנדורי), ובמקום אחר נכתב "טנדורי" (במנה של סלט קיסר ועוף טנדורי). התופעה הזו תמיד מדהימה אותי מחדש: מסעדן יכול לשפוך מיליונים על קונסטרוקציה ועיצוב המסעדה, אבל יחסוך כמה מאות ש"ח על הגהה מקצועית. לך תבין.

אך הבעיה המהותית של גרינברג לא טמונה בטעויות הגהה ולא בשירות המקרטע, אלא באוכל עצמו. קחו למשל מנה שנקראת כך: "אספרגוס צרוב ברוטב שמנת חמוצה, עירית וביצה עלומה בציפוי פריך על בריוש". למקרא התיאור, הדמיון מתעופף לרגע שבו המזלג ינעץ בביצה והחלמון הכתמתם יעטוף את גבעולי האספרגוס וייספג לאטו בבריוש הפריך. אלא שבפועל קיבלנו שלושה גבעולי אספרגוס שמעליהם ביצה מטוגנת בציפוי פנקו. במסעדת השולחן קוראים לטריק החביב הזה "ביצה שניצל". אלא שבניגוד לזו של השולחן, כשנעצנו את המזלג בזו, דבר לא נשפך ממנה. למרבה הפדיחה זו הייתה ביצה קשה שטוגנה טיגון עמוק. ביצה עלומה קראתם לה? תיאור נאמן יותר יהיה לקרוא לה ביצה הלומה. רוצים עוד? קבלו את סלט הקיסר – מנה קלאסית שמשמשת במקרים רבים לאבן בוחן במסעדות מסוג זה. ובכן גם במבחן הקיסר גרינברג נכשלה. בתערובת היו יותר מדי עלים ירוקים וסמרטוטיים – עלים חיצוניים שלא אמורים להיכנס פנימה, והרוטב לא היה רוטב קיסר כי אם משהו שדמה יותר לרוטב אלף האיים. תוספת של נתחי עוף בתבלון טנדורי נתנה את הנוק אאוט הסופי. מה לעזאזל הקשר בין הסלט האמריקאי במקור ולעוף טנדורי הודי? לגרינברג הפתרונים.

כשהבנו שעידון זה לא שם המשחק כאן, החלטנו לשנות טקטיקה: שתי המנות הבאות נבחרו באופן מודע על שום היותן מנות דיינר קשוחות. "המבורגר גרינברג", שהכיל בייקון וחמאת צ'דר, עשה את העבודה. זה היה המבורגר מוצלח שהוגש עם צ'יפס סביר. למנת הפיש אנד צ'יפס היה פוטנציאל גבוה אף יותר. בלילת הבירה שעטפה את הדג הייתה לא פחות ממצוינת, אבל נגיסה בנתח העלתה שגם כאן הצליחו לפקשש. זה לא היה אחד מהדגים הלבנים הקלאסיים של פיש אנד צ'יפס (למשל קוד, הליבוט, הייק או קטפיש), אלא דג בורי מגידול מקומי שאינו ניחן במרקם הנכון לסוג זה של טיגון. קינוח פורפיטרול נחמד ואספרסו ריחני ומתוק סגרו ארוחה עצובה עם תובנה בסופה: אם היו לו אספירציות אחרות גרינברג היה יכול להיות בית קפה ממש טוב.

אוכל: בראסרי/דיינר/דלי

מחיר: יקר

שירות: מקרטע

שירותים: נוחים אך מלוכלכים

חניה: בשפע

 חשבון:

אספרגוס בגריל עם ביצה 44

סלט קיסר 48

גרינברג בורגר 64

פיש אנד צ'יפס 68

פרופיטרול 36

בקבוק סוביניון בלאן פלטר 144

בקבוק קטן סן בנדטו 12

בקבוק קטן סן פלגרינו 13

2 אספרסו קצר 20

סה"כ 455