20 שנה לך תזכור: האיחוד של שייגעצ הוא איחוד של הלב שלנו

לידתה של "שייגעצ" קשורה קשר ישיר במותה ההכרחי של "טיטי מחפשת בית", להקתי הראשונה בהחלט. הופענו אז איפה שהתאפשר, שזה אומר בעיקר באולם ההתעמלות של בית הספר ויצמן בקרית קריניצי, השוכנת לבטח בין קרית אונו לתל השומר. פה ושם גם נתנו גיחות מחוץ לרמת גן, למשל בפאב הוידוי הרמת-שרוני ואפילו בלוגוס המיתולוגי, כשבועיים לפני סגירתו. אבל הכוכבים הסתדרו בשורה כשהופענו בערב להקות Pאנק במועדון זמן אמיתי ברחוב אילת.

הפאנקיסטים לא השתגעו עלינו, זרקו בקבוקים וירקו מוחטות, אבל בקהל העוין עמד גם ברנש בשם אלון יהודה, שדווקא אהב את מה שראה. עוד באותו הערב הדביק לי את השם שייגעצ ולקח אותי תחת חסותו. אני זוכר שהוא בא פעם לחזרה עם שיקו (פלדמן, לימים גיטריסט שייגעצ), היינו מתאמנים בצופים בחדר שכב"ג, ושיקו אמר שזה מזכיר לו קצת פיקסיז. אתה מכיר אותם? ברור, עניתי, איזו שאלה? למחרת לקחתי אוטובוס לאוזן וקניתי את "דוליטל" של הפיקסיז, להקה שהכרתי רק אתמול.

בכל זאת הייתה בעיה קטנה – המתופף והגיטריסט, גדולים ממני בשנה, התגייסו לקרבי והלהקה התפרקה לחתיכות. אלונזו (זה הכינוי שהדבקתי לו בחזרה) שידך לי את שיקו, את אבי מרקוביץ' (בס) ואת דנה קראש (תופים), ויצאנו לדרך. זה אומר שנאלצתי לוותר על שירותיו הטובים של חבר שלי לחובר, הבסיסט של "טיטי" שהיה קטן ממני בשנה. הוא קיבל את זה באבירות ואני מצדי הבטחתי לו כרטיסים חינם לכל ההופעות שלי, הבטחה שאני עומד בה עד היום. 

במאי 2000, ואני עוד תלמיד בכיתה י"ב, נכנסנו להקליט את אלבומנו הראשון באולפני נויז אשר ברחוב ידידיה פרנקל. הקלטנו על סלילים, כמו שהיו עושים פעם. לא היה לי רישיון ואבא שלי הסיע אותי לכל סשן וסשן. את עמדת המפיק המוזיקלי תפס עופר קורן שבדיוק חזר מניו יורק והיה הכי רוקנרול שפגשתי בחיים שלי. כדי לשוות מעט עומק לקולי הצפצפני הוא המליץ על עישון שתי חפיסות לאקי סטרייק ביום. תסלחו לי על הזיכרון הבא אבל פעם אחת הוא הדליק נאד ששרף את הריפוד של הספה בקונטרול.

באחד הימים באה לבקר אותנו שרון קנטור שיצאה אז עם עופר. נדמה לי שהיינו בעיצומו של קרב תפוזים משום מה, ולאחד מהם הדבקנו שפם כמו של צ'אפלין (או כמו של הבחור השני) ודחפנו סיגריה בזווית. שרון העמידה אותו על מגבר וצילמה את מה שהפך לעטיפת האלבום. בעטיפה האחורית הוא נמחץ תחת סוליות האולסטארס הירוקות שלי. כל האלבום הזה מסריח מגרביים מעופשות, מבדלי סיגריות, מאהבות נכזבות, ראשונות. מניו יורק ועד רפיח, מסריח מרוח נעורים.

עטיפת האלבום "ניו יורק רפיח" (צילום: שרון קנטור)

זה היה לפני עשרים שנה ולפני עשרים קילו. היו לי פה ג'ורה ובטן מלאה על הימין, על החרדים ועל ערוץ הילדים. הייתי דפוק על נירוונה, על סוניק יות', על הסקס פיסטולס ולא פחות מזה על זקני צפת, איפה הילד ומוניקה סקס. כיאה לאלבום ראשון, רשימת התודות בחוברת דמתה יותר למפקד אוכלוסין וכללה רבים וטובים, קרובים ורחוקים, מליאון רוזנברג ועד סבתא אסתר. מאור כהן השאיל לנו גיטרה ונעם רותם עושה קולות של חתול באחד השירים. בתום ההקלטות דנה קראש עזבה את הלהקה והלכה ללמוד הנדסת חשמל או מים. כידוע, השניים לא מסתדרים יחדיו. את מקומה תפס אסף רייז. 

האלבום יצא בנובמבר 2001, עת הייתי חייל גלוח ראש בשירות ההנדסה הקרבית. אמנם קרבית אבל פקיד. הרדיו לא השמיע את השירים שלנו ואנחנו לא חיכינו לאישור שלו: הופענו כל הזמן, בעיקר בבארבי, והתחלנו לבנות לעצמנו קהל. לא בטוח באיזה פסטיבל זה היה, כשעלינו לנגן ועל השיר הראשון נחילי אדם טסו לבמה, שרו כל מילה. אז ככה זה נראה, אמרתי לעצמי, קול.

"ניו יורק רפיח" מכר בזמן אמת 7,000 עותקים, שיא מזהיר שטרם שברתי גם אחרי עשרה דיסקים, עם שייגעצ ולחוד. עשרים שנה לך תזכור. ושתית מה ששתית והכבד שומני. והדירה של שיקו במלצ'ט היתה יותר באנג מדירה ולא לקחתי לריאות, ממש כמו ביל קלינטון. קהל עצום ורב יחגוג איתנו את המאורע ואת השנים האבודות וכבר שמרתי בצד שני כרטיסים לחבר שלי לחובר. 

>> שייגעצ, מופע איחוד חד-פעמי, האנגר 11 27.1.2022, פרטים וכרטיסים כאן