לצאת מהארון בשינקין: בחזרה לאירוע ששינה את פני הקהילה הגאה

משאיות ענק, מאות אלפי משתתפים ונוכחות בולטת של פוליטיקאים: מצעד הגאווה שיערך בשבוע הבא הוא חגיגה אדירה שכל העיר מתגאה בה. לפני 25 שנה, כשהומואים ולסביות עוד נאלצו להתחבא בארון ולהיפגש בחשכה, לארגן אירוע כזה היה משימה בעלת חשיבות היסטורית

אירוע הגאווה בשינקין 1993 (צילום: אריאל לוי)
אירוע הגאווה בשינקין 1993 (צילום: אריאל לוי)
30 במאי 2018

 

בשבוע הבא יצעדו מאות אלפי גאים (ולא רק הם) ברחובות תל אביב, מגן מאיר בלב העיר ועד לגן צ'רלס קלור, כדי לחגוג את גאוותם בעיר שהפכה את המצעד לסמל הגדול ביותר שלה. בערים אחרות בישראל עדיין ייתקלו גאות וגאים בקשיים לקראת קיום האירוע – באיום, הפחדות ואיסורים מצד הרשויות. לפני 25 שנה בסך הכל זו גם הייתה מנת חלקה של הקהילה הגאה בתל אביב. אז, בקיץ 1993, החליטה האגודה לשמירת זכויות הפרט (לימים האגודה למען הלהט"ב) לארגן אירוע בגן ברחוב בשינקין. לא בדיוק מצעד ולא בדיוק מסיבה, אלא מעין פסטיבל קטן עם במה שעליה יושמעו נאומים ושירים, לצד דוכנים שהוצבו על הדשא. באגודה ציפו שכמה עשרות יגיעו. בסופו של דבר הגיעו 1,000 איש, והאירוע הפך לנקודת ציון משמעותית עבורה הקהילה הלהט"בית בישראל.

>> כל הפרטים על מצעד הגאווה 2018 

"זאת הייתה פריצת דרך תודעתית", מספרת ליאורה מוריאל, יושבת ראש האגודה בזמנו. "הראנו סוף סוף שאנחנו קהילה שלמה ולא קומץ פעילים שפועלים בשביל עצמם. הראינו שאנחנו ציבור שלם, עושים למענו ובשמו ודואגים לזכויות שלו". אחרי שנים של ממסד מהוסס והפגנות שנאסרו על ידי הרשויות, הצליחה מוריאל למצוא שפה משותפת עם ראש העירייה שלמה להט (צ'יץ'), שנפגש עמה וקידם מהלכים לטובת הקהילה. "עצם הפגישה איתו הייתה אירוע בפני עצמו. ביקשנו ממנו הטבות בארנונה, תמיכה בפעילויות שלנו ובסופו של דבר גם הועלה הרעיון לאירוע ציבורי. אמנם ביקשנו שיתקיים בגן מאיר וקיבלנו את גינת שינקין, אבל זה היה נפלא".

איוונט בפייסבוק (היום כבר יש) לא היה אופציה, והמארגנים נאלצו לחפש דרכים אחרות להפיץ את האירוע בין אנשים שלא בהכרח הודיעו בראש חוצות, בטח בראשית הניינטיז, שהם משתייכים לקהילה. "פרסמנו את האירוע דרך ביטאון הקהילה, בפעילויות שלנו ובכלי התקשורת שהסכימו לשתף פעולה".

מתוך ידיעות אחרונות. צילום: אריאל לוי
מתוך ידיעות אחרונות. צילום: אריאל לוי

להנחיית האירוע נבחרה השחקנית עידית טפרסון. "כשהוצע לי להנחות את האירוע התשובה הייתה חד משמית – בשמחה. לא חששתי בכלל", היא מספרת. "שחקנים בפרט ואנשי אמנות בכלל הכירו גם אז את הקהילה ואת החברים בה מקרוב. הזדהיתי עם העניין כי כל כך הרבה חברים שלי היו חלק ממנה, הייתי מודעת למצוקה שלםה ולחוסר היכולת לחיות בצורה שוויונית ולקבל זכויות". הלוקיישן היה בחירה קלה מבחינת המארגנים. "רחוב שינקין היה סביבה תומכת מאוד", היא אומרת, מעין אי בטוח לגאים גם בראשית הניינטיז.

המשורר והסופר אילן שיינפלד – שהיה מראשוני היוצרים שיצאו מהארון והצהירו על נטייתם המינית בתקשורת – הגיע גם הוא לגינת שינקין כדי לחגוג. "ההתרגשות הייתה עצומה. זו הייתה תחושה של חלוציות". בעידן נטול רשתות חברתיות, החשיבות של התאגדות ופגישה בפומבי, באור היום, הייתה חשובה אפילו רק כדי להכיר אנשים. "בזמנו היה לנו את גן העצמאות ואת האגודה, וחוץ מזה כלום. יצאנו רק בחושך לגן, זו הייתה האופציה היחידה להכיר מישהו. לכן האירוע בגינת שינקין היה בעל חשיבות עצומה. היה שם אלמנט של נראות, יציאה מהארון של קהילה שלמה".

במרכזה של גינת שינקין הוצב ארון עץ שממנו יכלו המשתתפים באירוע לצאת ולהצטלם במצלמת פולארואיד, ולקחת לעצמם מזכרת בעלות שישה ש"ח מהאירוע ההיסטורי – מגנטים גרסת 1993. אחד היוצאים מהארון הסמלי היה חייל לבוש במדים בשם יוסי מקייטון. אחד מצלמי העיתונות שנכחו במקום פרסם את תמונתו והביא להדחה מתפקידו בנח"ל.

"אני לא הייתי מעורב בענייני הקהילה כמעט בכלל", מעיד מקייטון. "גדלתי באילת, לא הכרתי ארגונים, בקושי הכרתי הומואים או לסביות, ועד 1993, כשהדבר הזה קרה, אולי הייתי פעם אחת באיזה בר. לשינקין באתי ישר מהצבא, לכן המדים. לא התכוונתי להצטלם, רק רציתי להשתתף כמו כולם, אבל זה היה כנראה צירוף הנסיבות – הקהילה הייתה עסוקה באותם ימים במאבק לשוויון של הומואים בצבא, וכנראה בגלל זה נוצר רעש גדול. המהלך של חיבור ההומואיות לצבא התחיל כבר אז, אבל לא יכולתי לראות את זה ולכן לקחתי בזה חלק".

היום, הוא אומר, לא בטוח שהיה מתגייס למאבק הזה. "יש כאן בעיניי מעין אג'נדה של 'נגייס הומואים לצבא, אבל בתמורה הם יצטרפו לדיכוי של קבוצות אחרות'".
לאחר שצולם ניגש אליו הכתב ושאל לשמו. "זו הייתה ההחלטה המודעת הראשונה שעשיתי בעניין. הבנתי שברגע שאני אומר לו איך קוראים לי אני נחשף. אחר כך שפטו אותי ביחידה שלי, הודחתי מהנח"ל ונידונתי ל־30 יום על תנאי. האנשים ששירתו איתי והמפקדים הישירים תמכו בי, אבל למפקד הנח"ל הייתה בעיה עם זה. אחד מהדברים שקרו באותה התקופה היה ליל הגלשונים שבעקבותיו החלו לצוץ אמירות שהנחלאים הם 'לא באמת גברים'. אני מניח שחייל שיוצא מהארון זה לא היה הדבר הכי רצוי עבורם אז עבור תדמית היחידה".

אירוע הגאווה בשינקין 1993 (צילום: אריאל לוי)
אירוע הגאווה בשינקין 1993 (צילום: אריאל לוי)
אירוע הגאווה בשינקין 1993 (צילום: אריאל לוי)
אירוע הגאווה בשינקין 1993 (צילום: אריאל לוי)

במצעד הגדול שייערך בשבוע הבא ינכח כמובן ראש העיר חולדאי, ולצדו גם חברי כנסת בכירים ואולי אפילו שרים אחדים שיגידו להגיד מילים יפות ולשכוח מהן אחר כך. ב־1993 זה היה כמובן שונה לגמרי. צ'יץ', שאמנם שיתף פעולה עם האירוע, לא הגיע, והנציגות הפוליטית היחידה הייתה של ח"כ יעל דיין. כשנבחרה לכנסת, כשנה קודם לכן, הייתה לה אגנ'דה ברורה, לא קונצנזואלית כמו היום, לקדם את זכויות הלהט"ב. "זה היה מאוד מאוד. הדתיים התנגדו בתוקף והימין לא תמך. גם במפלגה שבה הייתי חברה, מפלגת העבודה, לא ממש הבינו את הצורך, אבל נתנו לי דרור להמשיך בעשייה". גם לעשייה שלה נתן האירוע בשינקין רוח גבית. "הייתה רוח טובה ושינקינית של אז. אנשים לא פחדו מה יגידו. זו הייתה קבוצה שהייתה מחויבת לשוויון, בתקופה שבה לאנשים היה קשה לדבר, בייחוד בכנסת".

ביום חמישי הקרוב, 31.5, יתקיים בגינת שינקין שחזור של אותו אירוע היסטורי. הרחוב אמנם איבד עם השנים (והסגירה של אורנה ואלה, תכלס) מהזוהר ומהזיהוי עם הקהילה הגאה, שקיבלה בתמורה עיר שלמה, אבל לרגל ציון 25 שנה לאירוע ההוא ולרגל העובדה שאירועי הגאווה עומדים בסימן קהילה עושה היסטוריה – תוחזר עטרה ליושנה במסיבת רחוב ענקית, עם הופעות חיות כמחווה לאירוע הגאווה, בהנחיית אלונה דניאל ועם הופעות של ערן צור ונועם רותם. הפעם יהיה גם איוונט בפייסבוק.

שינקין, 31.5, 19:00־23:00, הכניסה חופשית

חסימות כבישים בעקבות מסיבת הרחוב:

החל מהשעה 18:00 ועד 23:00 ייחסמו לתנועה הרחובות באים:
בעלי המלאכה/נפחא – מנפחא לכיוון שינקין.
בעלי המלאכה/יוחנן הסנדלר – בעלי המלאכה לכיוון המלך ג'ורג'.
יוחנן הסנדלר/ברנר – חסימת יוחנן הסנדלר לכיוון שינקין.
מזא"ה/שטראוס – חסימת שטראוס לכיוון שינקין.

בין 09:00 ל-23:30 ייחסם שינקין לכיוון רחוב הסנדלר.