השיעור הכי חשוב שתלמדו מחר: איך להפסיק להגיש את הלחי השנייה

זה לא קל להתעורר מתרדמה עמוקה. שנים העדפנו להתכרבל באזורי הנוחות ולהתכסות טוב יותר בשמיכה. מחנה פוליטי שלם פעל על אוטומט בלי לראות מה קורה לו מתחת לאף. חלקנו חטפנו את הסטירה בחבירה של גנץ לנתניהו, חלקנו בניסיון הסיפוח מטעם ממשלת נתניהו-גנץ, חלקנו באיזו נקודת שבר באחד מסבבי האלימות, וחלקנו עכשיו עם תוצאות הבחירות וההפיכה המשטרית. כך או כך – זו סטירת השכמה חשובה מאין כמותה.

פעם אחר פעם בהיסטוריה הקצרה של ישראל היה צד פוליטי אחד שאיים, גם אם במרומז, במלחמת אחים. צד אחד שתקף באלימות חיילים ושוטרים. צד אחד שהסית בלי מעצורים, אבל בכל פעם שההסתה הסתיימה בדם נמנע מחשבון נפש ובמקום זה שלף "צו פיוס"

תקופה ארוכה מדי דיברנו בסיסמאות. סיסמאות יפות מאוד, לא סתם. כשהרגשנו שזה חשוב ובוער צעקנו חזק יותר, הבאנו עוד נתונים, עדכנו קצת את הקופי והרגשנו הכי צודקים ונכונים. לא עוד: הגיע הזמן שגם אנחנו נעבור ממילים למעשים. המציאות מלמדת שאת הקרב הפוליטי מכריע לא זה שמשכנע יותר טוב אלא זה שמשנה את המציאות בפועל.

קו ירוק? איזה קו? אנחנו לא רואים כאן שום קו. חומת ההפרדה (צילום: גטי אימג'ס)

בעוד שעל החזרת שטחים חייבים לערוך משאל עם, להשתלטות על שטחים מספיקים כמה נערי גבעות משולהבים וקומץ פוליטיקאים מחויבים. את החיילים שייאלצו להגן על היזמים הצעירים כבר יגייסו בגיוס חובה. מאחורי קמפיין "ההתיישבות הצעירה" של הנהגת המתנחלים עומדים מעל 150 מאחזים לא חוקיים שקמו על הגבעות בלי שום אישור או תכנון רשמי. חלק פונו בדרך – אבל רבים גם הוכשרו. ההתנחלות "עמיחי" לא הייתה נבנית אם המתנחלים לא היו מקימים מאחז בלתי חוקי בשם עמונה, ודורשים להקים להם התנחלות חדשה כפיצוי על הפינוי. כל התנחלות כזאת מעמיקה את הכיבוש ומרחיקה אותנו מפיתרון מדיני דמוקרטי.

כן, גם בצד שוחר השלום ידעו פעם לעבוד מתחת לשולחן. הסכמי אוסלו, למשל, לא היו נחתמים בלי המשלחת שיצאה בחשאי לנהל משא ומתן עם ההנהגה הפלסטינית כשזה עוד היה אסור. מאוד יכול להיות שיחד עם רבין נרצח גם האומץ הפוליטי של המחנה, או לפחות נכנס לתרדמת ממושכת.

פעם אחר פעם בהיסטוריה הקצרה של ישראל היה צד פוליטי אחד שאיים, גם אם במרומז, במלחמת אחים. צד אחד שתקף באלימות חיילים ושוטרים. צד אחד שהסית בלי מעצורים, אבל בכל פעם שההסתה הסתיימה בדם נמנע מחשבון נפש ובמקום זה שלף את "צווי הפיוס". בצד השני, זה ששומר באדיקות על כללי המשחק הדמוקרטי גם כשזה עולה בדם, נענינו ל"צווי הפיוס" בכך שהפסקנו לעשות דברים שעלולים לעצבן מישהו. שתקנו בזמן שכיילו מחדש את המצפנים של התקינות הפוליטית כך שהממלכתיות תיישר קו עם עולם הערכים המתנחלי. במקום לבוא לקרב הפוליטי-רעיוני עם סכין בין השיניים שמנו בין השיניים את הסד הזה שמתאגרפים שמים כשהם מניחים שיש סיכוי גבוה שיחטפו אגרוף לפנים מהיריב.

כאמור – לא עוד. אנחנו סיימנו להגיש את הלחי השנייה. אמיל גרינצווייג היה פעיל פוליטי שנרצח בהפגנת שלום עכשיו בפברואר 1983. את שנת ה-40 להירצחו אנחנו מציינים באירוע שכולו הנעה לפעולה פוליטית. לאירוע יבואו דוברים עם חזון ורעיונות מעשיים – מה אפשר לעשות כדי להשפיע, כבר עכשיו, על עתיד המדינה שלנו. חן אריאלי, ישראל פריי, יאיר גולן, זוהיר בהלול, ורדי כהנא, זאב דגני – כל אחד יציג רעיון מעולם עשייתו אך כולם מתכנסים למכנה משותף אחד: המאבק למען סיום הכיבוש הוא חלק בלתי נפרד מהמאבק הכלל ישראלי למען הדמוקרטיה. הוא קורה כאן ועכשיו ויש דרכים מעשיות לנהל אותו.

לכולנו מגיעה תחושת שייכות, לכולנו מגיע לקחת חלק בעיצוב המקום שבו אנחנו חיים, וזה לא מסתכם בפתק בבחירות וגם לא בללכת להפגנה. המעשה הפוליטי הוא צו השעה. נפגשים בשיעור אזרחות, גימנסיה הרצליה, יום שישי ב-11:00.

שקד מורג, מנכ"לית שלום עכשיו (צילום: איליה מלניקוב)