"שירים לירים ללוסי דובינצ'יק": כשחיזור, אמנות והערצה מתערבבים

העמוד "שירים לירים ללוסי דובינצ'יק" הוא כנראה הביזאר הכי עדין באינטרנט. השם שלו נשמע כמו בדיחה – אולי אפילו בדיחה על לוסי דובינצ'יק – אבל אין דבר יותר רציני ממנו. מה שמדהים בו היא הרצינות שבה יכולה להילקח שירה לירית, רצינות תהומית כמעט כמו זו שבה שאפשר לאהוב את לוסי דובינצ'יק, כך מתברר.

מפעיל העמוד הוא עומר ארד, בן 34, פקיד במשרד רואי החשבון של אבא שלו, דרופאאוט מבתי ספר למשחק (בית צבי, בית ספר באנגליה) ומקמרה אובסקורה. זה לא העמוד היחיד שהוא מפעיל ולא המדיום היחיד שבו הוא יוצר, אבל מידת החשיפה שלו היא מידת החשיפה הקבועה בכולם. "בזמן הפנוי שלי אני מנסה לעשות כל אמנות אפשרות", הוא אומר, "אני עובד על סדרה לאינטרנט, יוצר סרטים בסגנון סרט אילם, התחלתי לכתוב רומן באנגלית לא מזמן ויש את העמוד של השירים ללוסי".

ארד גדל בגבעתיים ולמד בתיכון תלמה ילין במגמת מוזיקה קלאסית (התחיל מגיטרה ועבר לקול, שר קונטרה טנור). בימי התיכון הוא התאהב בדובינצ'יק, שלמדה שנה מעליו, אף שלא הכיר אותה באופן אישי. "שנה לפני שעליתי לתיכון ראיתי את הסרט 'קלרה הקדושה' והיא היתה כל כך מהממת, שממש התרגשתי שאני הולך לתיכון שבו היא לומדת, אבל לא היה לי אף פעם אומץ לגשת אליה. הייתי מאוהב בה מרחוק, והתחלתי לכתוב לה שירים שנתיים אחר כך. הייתי כותב הרבה שירים במחברת, אבל לא עשיתי איתם כלום ופשוט שכחתי מזה. רק בגיל 20 פרסמתי את הספר הראשון שלי, בהוצאת גוונים-טרקלין. אמנם למדתי מוזיקה אבל הייתי יותר טוב בספרות מאשר במוזיקה ונורא רציתי להיות משורר".

ארד לא מצליח להפריד בין השירים שלו ללוסי ובין האהבה שלו ללוסי. אלה לא רק גבולות הקיום שלה כישות ממשית בעולם שמיטשטשים אצלו ונמסים אל תוך לוסי הספרותית שבראש שלו, אלא גם הגבולות בין אהבה ובין הגילום שלה בעולם. הבחירה שלו במדיומים טקסטואליים (ספרות, תיאטרון, קולנוע) במקום במוזיקה היתה בחירה "ללכת אחרי הלב" במובן ליטרלי באופן מפחיד: האמנות שיכולה לאפשר לו לחיות בתוך מערכת משמעות של טרובדור מודרני היא האמנות שהוא רוצה לעשות.

כשהיה בן 14 אביו הראה למבקר ספרות שישב בקפה תמר את השירים שארד כתב. הוא כמובן לא זוכר איזה מבקר ספרות זה היה, כי כבר שנים לא אכפת לו מביקורת, אבל הוא כן זוכר שהביקורת עודדה אותו לכתוב, כי היתה שם השוואה לשירת ספרד, או לפטררקה – הוא לא ממש זוכר, כי זו בעיקר לגיטימציה לאופן שבו הוא ממילא רגיל לבטא את עצמו ולא השראה שיש צורך לשאוב באופן אקטיבי.

אחר כך, בגיל 20, ארד הגשים את החלום להיות משורר ובלי להשאיר מקום לסאבטקסט הוציא ספר ששמו "בית חלומותי", בהוצאת גוונים-טרקלין, בתשלום. "זה היה ערבוב כזה של שירי אהבה יחד עם כל מיני מעשיות ילדים כאלה, כמו אגדות קצרות", הוא אומר. "הספר עצמו עלה 60 ומשהו שקל אבל בסוף חילקתי את כל המהדורה בחינם. זה לא קצר הרבה הצלחה. זאת היתה טעות להוציא ספר בתשלום".

למה זו היתה טעות?

"לא ידעתי אז שבחו"ל למשל יש סוכנים שמייצגים אותך מול הוצאה לאור ויש המון דרכים אחרות לפרסם, גם באינטרנט, ולאו דווקא להוציא כסף בשביל ספר, שזו אשליה. ובתוך הספר שלי היו המון ציורים שהעתקתי מספר אמנות, ואף אחד לא אמר לי שזה לא חוקי, אז גם אם הספר הזה היה מצליח היו לו בעיות".

אז מה שאתה מעלה היום לעמוד של לוסי זה השירים מהספר שלך?

"לא, אלה שירים חדשים, מנקודת המבט של היום. ללוסי כתבתי מחרוזת שירים בגיל 17. אחר כך כשהייתי בצבא למדתי משחק בבית הספר של שרון אלכסנדר, ובאותה תקופה לוסי שיחקה בטלוויזיה במיכאלה, ושרון שיחק את אבא שלה. האהבה שלי אליה שהיתה אפלטונית בתיכון באה בגלים, וכשהיא חזרה לתודעה שלי החלטתי לכתוב לה שיר ולהעביר לה אותו דרך שרון אלכסנדר. לא הוספתי מספר טלפון. הוא נתן לה את השיר וזה נגמר שם".

מהיום האחרון של דובינצ'יק בתיכון תלמה ילין ועד לקלואז'ר היצירתי שחלקה לארד, הם נפגשו רק פעם אחת. הוא למד אז בקמרה אובסקורה והציע לה להשתתף בסרט האילם שביים במסגרת הלימודים. זה לא יצא לפועל והוא לא סיפר לה שהוא אותו בחור שמסר לה את שיר האהבה דרך שרון אלכסנדר.

ב-2014, בשלהי משבר שחווה בעקבות הפסקת הניסיון להביא ילד לעולם בשיתוף פעולה עם אישה שלא היתה זוגתו, ארד הבין שהוא חייב להתמסר ליצירה ביתר אינטנסיביות כדי למלא את הריקנות שהוא חש. הוא כבר ביים סרטים עצמאיים עם שחקנים שעבדו בתשלום – הוא מציין ביניהם בגאווה את עמוס לביא ז"ל – ונגמר לו הכסף לקולנוע.

"אי אפשר לעשות כל הזמן סרטים", הוא מספר, "אז התחלתי לכתוב הרבה שירים, והדבר הראשון שיצא לא היה מחווה ללוסי אלא לאמנית אחרת שאני מאוד אוהב, הזמרת האיסלנדית ביורק. כתבתי לה שירים באנגלית והתאמתי אותם למלודיות שכתבתי כשהייתי יותר צעיר. ביצעתי אותם עם גיטרה והעליתי ליוטיוב ולעמוד בפייסבוק שנקרא "Poems for Bjork" והשקעתי קצת בפרסום של זה. קיוויתי להגיע עם זה לשיתופי פעולה משמעותיים כלשהם, אבל לא קרה שום דבר כזה. זה כן גרם לי להבין שאני יכול להשתמש באותו סוג של עשייה גם כדי לסגור כבר את המעגל עם לוסי, וכך נולד העמוד 'שירים לירים ללוסי דובינצ'יק'. בהתחלה היו לייקים רק מחברים שלי, 70 ומשהו, והלייק של לוסי, שהזמנתי אותה לעשות והיא מיד נענתה. אחרי 40 ומשהו שירים היא כתבה לי "תודה על הכל, יש לי חבר, בהצלחה". הודיתי לה והפסקתי להפעיל את העמוד. לא ידעתי אז בדיוק מה התפקיד של העמוד הזה, אם זאת פעולת חיזור אמיתית או לא, אבל זה עצר את הרצף. בזמן שלא הפעלתי את העמוד התעסקתי בפרויקטים אחרים: כתיבת רומן שנתקעה בינתיים, מערכונים קומיים עם קבוצת דומינו גרוס וסדרת הרשת 'מרסיי מארס'. האהבה שלי ללוסי יודעת גאות ושפל כל השנים, ובתקופה ההיא זה פשוט היה פחות נוכח".

בינתיים לוסי דובינצ'יק חיה את חייה, וב-2016 התפרסם ב"את" ריאיון איתה, שבו סיפרה על פשיטת הרגל שלה והביעה את אכזבתה מהמקום שניתן לה על הבמות והמסכים הישראלים. ארד שוב נתקף נוסטלגיה ואיתה דחף לכתוב שירי אהבה חדשים ללוסי, אבל לריאיון שקרא היה אפקט מבגר על הרגשות שלו. לוסי נהייתה – לפחות קצת – סובייקט. הוא רצה לעודד אותה, והיתה לו תחושה שהוא יכול.

רומנטיקן? טרובדור? עומר ארד (צילום: לב סלוצקי)

"הפעלתי את העמוד מחדש עם מימון. נורא ציער אותי שלוסי דובינצ'יק לא קיבלה מספיק במה. אני חושב שמגיעים לה הרבה יותר תפקידים בקולנוע הישראלי. אני חושב שחוץ מב'קלרה הקדושה' וב'חברים של יאנה' שבו יש לה תפקיד מאוד מצחיק – לא שמו אותה בתפקידים ראשיים, וזה חבל, כי אני חושב שהיא מאוד מוכשרת והיא יכולה לקחת על עצמה סרט. אז כשהפעלתי את העמוד מחדש רציתי למחות על זה, לעורר לזה מודעות, לתת לה איזשהו פרסום מאספקט שונה. אחד השירים הראשונים שפרסמתי היה שיר ישן שכתבתי בתיכון, שמתאר את מופע הקברט שהיא הופיעה בו בכיתה י"ב. היא כתבה לי שנורא מרגש אותה שאני זוכר אותה מהתקופה הזאת, ואני ממש פירטתי בפניה את כל מה שזכרתי ונדהמתי בעצמי מרמת הפירוט. השיחה הזאת עודדה אותי להמשיך לכתוב לה. היא בעצמה עסקה אז במחווה לאמן אחר – היה לה מופע של שירי לאונרד כהן. המחווה שלה עוררה בי השראה לשכלל את המחווה שלי, והתחלתי להעלות קליפים שלי מקריא את השירים ללוסי בליווי כינור. כשלאונרד כהן נפטר ביצעתי שיר שנקרא 'לוסי שרה לזכר לאונרד כהן', והוא כבר כתוב מנקודת המבט שלה, שזה הניסיון שהתחלתי איתו לאחרונה. ודווקא מהמקום הזה, של עמוד שלא היתה לו מטרה ספציפית, בניגוד לעמוד שעשיתי לביורק, הגעתי לסגירת המעגל שרציתי. באחת מהופעות המחווה שלה ללאונרד כהן בבר גיורא היא הציגה אותי לכולם וקראה את 'לוסי שרה לזכר לאונרד כהן'".

הסיפור של ארד הוא לא סיפורו של הפקיד שכותב לעצמו וביום מן הימים יד נעלמה כלשהי תפרסם את כתביו במקום לשרוף אותם, או תתרגם אותם ותשלח לבני ציפר שיגמור עליו את ההלל. אין בו אותה צניעות, שמקבלת בכניעה את ההפרדה בין פנים לחוץ ומסתפקת בפנים. יש בו צניעות אחרת: הוא מוציא את עצמו החוצה כל הזמן, אבל לא מבקש אישור, ויתרה מזאת, לא מבקש שיראו אותו כמו שהוא רואה את עצמו. הוא לוקח את עצמו ברצינות, אבל אם צוחקים עליו – הוא מוכן להיות קומדיה. הוא קומדיה רומנטית, לרגע: הנערה המקובלת נותנת לו נשיקה על הלחי, מסתובבת והולכת לדרכה, שבה היא ממשיכה להיאבק על ההכרה שלדעתה מגיעה לה, והוא עוצר ומודה לאלוהים על הרגע הזה ואומר "אני לא אשטוף יותר את הפנים אף פעם".

"תודה על הכל, יש  לי חבר, בהצלחה". לוסי דובינצ'יק (צילום: רון קדמי)

איזה תגובות קיבלת על העמוד הזה מאנשים אחרים? לא נתקלת בציניות?

"האמת שממש לא. הכי קרוב לזה זה שמישהו יגיד שהעמוד קרע אותו מצחוק ויראה בו קומדיה. אבל התגובות די נדיבות".

מה זה אומר שהם רואים בזה קומדיה? זאת לא קומדיה, אתה מאוד רציני.

"אני מבין שזאת לא דרך אמיתית לחיזור. כמה שירים אפשר לכתוב בשביל להעביר מסר של חיזור? ברור שבשביל חיזור אמיתי בכלל לא צריך שיר, צריך לשאול 'את רוצה לצאת איתי?'. ואני מבין שגם כצורה אמנותית זה אולי נראה קצת מצחיק היום. זה היה מקובל במאה ה-15 וה-16, עם הטרובדורים. זאת היתה תקופה של חיזור מילולי יותר. אבל אני רואה את העמוד הזה כיצירה. אם היה קורה דבר הפוך ומישהי היתה כותבת עלי שירים, גם אני לא הייתי רואה את זה כחיזור".

אבל אולי דווקא האפשרות שאנשים כן רואים בזה צורת חיזור נוגעת ללבם ומגינה עליך מפני ביקורת אמנותית נטו.

"אני כותב על עוד דברים. יש לי עמוד של שירת מחאה על ישראלים שעוזבים לברלין. אבל כן, אין פה שוק ספרותי רציני. אני רוצה לכתוב יותר באנגלית ולכוון לחו"ל, אבל בינתיים אני עושה את מה שרלוונטי לכאן וזה מספיק. כשאני קם בבוקר אני רואה שיש לייקים".

ואתה לא צריך הכרה שהיא יותר מלייקים?

"בשביל להוציא ספר צריך לשלם הרבה יותר מאשר על ספונסר לעמוד, אז אין טעם. זה לא יקרה אחרת. לאוטוריטות תרבותיות לא אכפת".

אז ההצלחה לא חשובה, רק הדרייב ליצור ולפרסם בכל דרך.

"כן, מה שחשוב זה היצירה והרומנטיקה שבתוך היצירה".

מה עם הרומנטיקה שמחוץ ליצירה?

"נחלתי הרבה אכזבות, ואני חושב שהרבה גברים נמצאים במצב שקשה להם היום להתחיל עם נשים. אני לוקח את עצמי עשר שנים אחורה לתקופה שהייתי יושב בבר כל ערב ונזכר כמה היה קשה להגיע למצב של דייט, וכמה היה קשה בכל דייט ראשון. אני מקנא בכוח של נשים, ולא הרגשתי שלי יש כוח עליהן. זה מה שהופך אהבה לדבר כל כך מורכב ויפה בעיניי – החד סטריות שבו היא מתחילה. אז היום כבר למדתי לאהוב להיות לבד, בתור רווק יש לי חופש פעולה ותחושת ביטחון, אבל אני זקוק עדיין לרומנטיקה. זה פשוט מתבטא יותר ביצירה ופחות בחיים. כנראה שאם הייתי טוב בזה בחיים לא הייתי יכול לעסוק בזה ביצירה".