שירי המחאה שוטפים את ישראל. האם זה ישנה משהו?

מתוך הקליפ של "אנחנו באים"
מתוך הקליפ של "אנחנו באים"

משבר הקורונה יצר מחאות אותנטיות בכל הארץ ששטפו אנשים זועמים אל הרחובות, ובתוך כל הבלאגן צצים להם יותר ויותר שירי מחאה עכשוויים שהמפגינים מהדהדים בבלפור. דיברנו עם היוצרים כדי להבין למה לא מספיק רק לצעוק, ולמה זה לא קורה במוזיקה המזרחית

10 בספטמבר 2020

"היו תקופות שחשבתי שיש דרך לכתוב שיר שיציל את העולם", מספרת לי יסמין "ג'אזז" לסלרוט כמה דקות לפני שהיא יוצאת להופיע ולהפגין בבלפור בפעם השישית. "באמת, חיפשתי מילים, רציתי לפצח את זה. ואז הבנתי שזה לא אפשרי, אבל מה שאני כן יכולה לעשות זה לתת קצת גב. כמו שכשאני שומעת שיר מחאה זה גורם לי להרגיש שאני לא לבד. אתה רואה את זה בבלפור, שומע אנשים על הרצפה לפני שהשוטרים באים לפנות אותם שרים ביחד 'פתאום יש תחושת אחדות בינינו / וואי מה הולך לבוא פה'. אין איך לתאר את זה".

הציטוט שמושר בבלפור לקוח מהשיר "סליק" של WC, שיצא לפני יותר משלוש שנים והצליח ללכוד משהו ברוח התקופה הנוכחית עוד לפניה, אבל זה לא שיר המחאה היחיד שנוכח בקיץ ההפגנות הזה בירושלים. בין אם בקריאות ממגאפון, בין אם בציטוטים על שלטים ובין אם רק בפסקול הנסיעה בעליות ירושלים, המחאה הנוכחית מתחילה להוליד יותר ויותר מוזיקה מחאתית, כזו שאולי לא תציל את העולם, אבל בהחלט נותנת למוחים תחושה עוצמתית שהם לא לבד.

"כשהמחאה הזו תוכל למצוא ביטוי מוזיקלי לעצמה זה יהיה טוב", מסביר נמרוד דוויק, ממייסדי תנועת "דרכנו", מוזיקאי (מלהקת הפרברים רפיוג'יז ז"ל) ומנהל אמנים בעברו. "אם הייתי עכשיו מפיק היפ הופ הייתי מחפש את הקאצ'פרייז הזה שאפשר להוציא מתוך ההפגנה. עוד אין שם את המוזיקה הזו. השבוע נסעתי להפגין מול משרד האוצר אחרי הפיטורים של שאול מרידור, וחצי מהדרך אנחנו מנסים לחשוב על סיסמאות וקאצ'פרייזים. מה יתפוס, איזה מילים. לא יכול להגיד שהיה פיצוח טוב".

מה אתה בתור אקטיביסט היית רוצה לשמוע ממוזיקאים?
"קודם כל הייתי רוצה לשמוע את המוזיקאים, נקודה. דווקא ציבור המוזיקאים היה הראשון שנפגע, ואתה מצפה שהם יכעסו, וכשהם כועסים, שיבואו להפגנות וישמיעו את הקול שלהם. ובאמת אתה רואה את זה יותר מפעם, אבל אתה רואה גם הרבה חבר'ה ששותקים. בייחוד דווקא מהזרם הים תיכוני, שאם אנחנו מניחים שזו מוזיקת הפופ של ימינו, הם על הנייר פונים לציבור שהכי נפגע. דווקא הציבור הזה שנפגע צריך לשמוע את שיר הנחמה שלו. שרית חדד, אייל גולן, עומר אדם.

"אני רוצה שהם ישתמשו ביוקרה שלהם. אני מי אני? עוד איש משפחה צעיר לבן ממעמד ביניים. אף אחד לא יודע מי אני, חיי טובים. אבל אם אתה אחד מהשמות המוכרים, התקשורת פתוחה אליך. תשתמש בקלף הזה ותבוא ותדרוש. תדרוש את הצדק, תדרוש מתווה הגיוני, ותעזור להמוני בני ה-20-30 האלה שהולכים ומפגינים ומודאגים באמת מהעתיד שלהם. כדי שהם יקבלו אוזניים בתקשורת הם צריכים להתחנן. ללכת לבלפור ושוב, לגשרים, להתחפש ולהחזיק שלטים מצחיקים רק כדי שיתייחסו אליהם. איפה הסולידריות? איפה אתם נמצאים?".

"הרבה חבר'ה שותקים. בייחוד מהזרם הים תיכוני. אני רוצה שהם ישתמשו ביוקרה שלהם. איפה הסולידריות? איפה אתם נמצאים?" (נמרוד דוויק)

מבול המוזיקה המחאתית עדיין לא החל, אבל אפשר להבחין בסימני טפטוף קלים בדמות כמה וכמה שירים שיצאו במהלך ההזיה הקולקטיבית שהיא 2020. יש שם כמה גיבורים צפויים (הדג נחש עם "בומבה" המפוספס), כמה מפתיעים (דודו אהרון ומשה פרץ עם "לא הבנתי" הרך), כמה לוחמניים (דורי סדובניק מרד אקסס עם אקו וטדי נגוסה ב"אנחנו באים" הרועם) וכמה מתוחכמים (גרסת הקאבר של זהו זה ל"מיליונים"). כולם מנסים לתת רוח גבית למחאה המבוזרת שמתרחשת בבלפור, בקיסריה, בתל אביב, בגשרים בכל הארץ, ברשתות החברתיות ובנפשם של אינספור נפגעים ממשבר הקורונה, מהמשבר הכלכלי, מהתנהלות הממשלה ומההסתה של היושב בבלפור ועושי דברו.

מבעד לטפטוף הדליל הזה הייתה טיפה אחת שמנמנה שהצליחה למשוך מעט יותר תשומת לב. שיר שחיבר בין כוכב היפ הופ עדכני לאגדת רוק מיתולוגית וכך התגנב לתוך הפלייליסטים של גלגלצ, כאן88 ורשת גימל – "הטוב, הרע ואחותך" של טונה ושלום חנוך.

"הקטע עם השיר הזה הוא שהיינו בלחץ להוציא אותו עכשיו, כי אם זה לא היה עכשיו זה היה מתמסמס לנו", מסביר ניר דנן, השותף המוזיקלי והמפיק של טונה שהפיק את השיר הזה יחד עם יקיר בן טוב ואוהד דהן. "זה שיר של עכשיו. איתי פשוט היה צריך להוציא עכשיו את כל מה שיש לו להגיד. הטקסט יצא די מהר ובפזמון חשבנו על שלום. בדמו אני שרתי את הפזמון וזה היה אחלה, אז אמרנו שאם הוא לא יסכים אולי נוציא את זה ככה, אבל המשקל הסגולי של המילים האלה כששלום שר אותן זה משהו אחר לגמרי. ברגע שהוא אומר אותן זה מקבל איזו חותמת של 'צ'יף השבט אמר את זה'".

מחאה זה לא רק לצעוק

עם כמה שהצ'יף שלום מזוהה עם מחאה, זו לא הפעם הראשונה ובטח לא האחרונה שגם טונה מתעסק במוזיקה שכזו: "מרפקים" מאלבומו הראשון משלב קריאות "הון, שלטון, עולם תחתון" בסיומו שריפררו לקיץ 2011, "קאובוי" מאלבומו השני (אליו השיר החדש גם מרפרר) הוא מחאה מערבונית-כלכלית ולפני כמה חודשים היה זה "לאן שאפנה מבטי" שהביע מחאה יותר אישית, כנגד חברת עננה אליה טונה היה כבול בחוזה. דנן, שהפיק את שלושתם, שופך אור על הפן הפחות מדובר של שירי מחאה – המוזיקה שמלווה אותם.

"הקטע במחאה זה לא רק לצעוק, אלא איכשהו להנגיש את זה לקהל. הדבר היחיד שאני שם עליו אקסטרה דגש בשירים כאלה זה שחשוב שהטקסט לא יילך לאיבוד בפלייבק. תחשוב שעושים שיר מחאה עם טקסט שהוא מאוד בפנים, אז אם תבוא מלחמתי מדי בפלייבק משהו כבר לא יעבור. או שזה יהיה תלוש מדי או שזה יהיה נישתי. הכי אפל אצלנו היה 'לאן שאפנה מבטי', ששם זה נושא שעדיין כאוב לנו, וסוף סוף יצאנו משנים שלא יכולנו להגיד כלום. אבל גם כאן היינו צריכים לעשות את זה בסאבטקסט. עברנו על הטקסט מיליון פעם, ריככנו פה, הורדנו שם, כדי שדברים לא יהיו יותר מדי הארדקור. אתה רוצה לתת את הסכין, אבל לא בדעאש. זה היה בקטע של לשחרר משהו שהיה כלוא אצלנו, פשוט להגיד אותו".

זו הגדרה מאד יפה לשיר מחאה.
"זה משהו שהייתי שמח שיהיה יותר במוזיקה בארץ. שאנשים ידברו על דברים שקורים להם ברגע הזה. זאת אותנטיות, ואותנטיות היא הדבר הראשון באמנות. אם עכשיו כואב לך משהו, בוא תגיד אותו עכשיו. זה תלוש במצב של מחאה, כשהצוות שלך לא עבד חצי שנה, להוציא שיר אהבה. זה בסדר, כן? אם אתה באמת מרגיש ככה, וזה לא נוגע בך ואתה תמיד בקטע של אהבה. אבל אם לא… נראה לי שחשוב לאמן לגעת במה שמפריע לו כרגע, ואם הוא מצליח לשדר את זה החוצה זה עובר הכי טוב".

"אם עכשיו כואב לך משהו, בוא תגיד אותו עכשיו. זה תלוש במצב של מחאה, כשהצוות שלך לא עבד חצי שנה, להוציא שיר אהבה" (ניר דנן)

יש מעט מאוד אמנים שמצליחים ללכת על החבל הדק שבין אמירה אותנטית להצלחה מסחרית כמו יענקל'ה רוטבליט. גם יריעת האינטרנט קצרה מלהכיל את כל השירים שכתב בכלל, ושירי מחאה בפרט. והדוגמה האחרונה, השיר "הפסיקו את המוזיקה" של החצר האחורית, היא כמעט מדריך לאיך לכתוב שיר מחאה אפקטיבי, למרות שאם תשאלו אותו, הוא לא רוצה לכנות אותם שירי מחאה. "אלו שירים שעוסקים במצב האנושי, הפוליטי, החברתי. מרגע שאמרת 'שירי מחאה' אז הגישה היא שזו לא מחלקה שלי. אוקיי, אה הוא ממורמר. הוא הביע את מחאתו ונגמר העניין. שמענו אותו, בסדר?'".

יש לך עצות למוזיקאים צעירים שרוצים להביע את דעתם?
"יש מלא במות, הם יכולים לקחת גיטרה ולשבת בכל פינה ולשיר. יש את הבמה של בלפור וקבלת השבת וההפגנה בקיסריה. בכל ההפגנות אנשים מחכים שמישהו יבוא עם גיטרה וישיר. גיטרה, מקלדת, מה שיכולים להביא איתם. אנשים צמאים לזה, אדרבה, בכל הפגנה אנשים כאלו מתקבלים בשמחה ואהבה. הנה, יש לכם במת רחוב ענקית להתבטא ומשם אלוהים גדול".

אתה חושב ששירים כאלו משנים משהו?
"משנים? ההפגנות יעשו שינוי, שירים לא יעשו שינוי. הם משהו המנוני שאולי עוזר למחאה להתרומם ולגבש את עצמה יותר, אבל זה לא דבר שעושה את ההבדל. אם לא יבואו מאה אלף איש לא יקרה כלום גם אם השירים נפלאים".

גם דוויק חושב ששירי מחאה לא יכולים לשנות, אבל זה לא אומר שאין להם משמעות. "שיר מחאה הוא ביטוי של רוח של תקופה. הוא לא מתניע מחאה פתאום, לא יוצא שיר ואז אנשים אומרים 'או מיי גאד, איך לא חשבתי על זה אף פעם?'. שיר אמור להדהד סנטימנט שקיים ולתת לאנשים שאין להם קול את יכולת הביטוי שלהם, בצורה כזו או אחרת, אבל הוא לא ממציא מציאות. קח לדוגמה שיר מחאה קלאסי כמו 'חצבים פורחים' (של תיסלם, מ"ש) – הוא דיבר על התחושה שהייתה בציבור אחרי מלחמת לבנון, הוא לא המציא את התחושה הזאת".

"ההפגנות יעשו שינוי, שירים לא יעשו שינוי. הם משהו המנוני שאולי עוזר למחאה להתרומם ולגבש את עצמה יותר, אבל זה לא דבר שעושה את ההבדל" (יענקל'ה רוטבליט)

דנן, לעומתם, מעט יותר אופטימי בנוגע לכוח ההשפעה של המוזיקה. "בשביל ששיר מחאה ישנה הוא צריך לעבור מעטפת של מיינסטרים ולהגיע לכמות גדולה של אנשים שיתחברו לזה באיזושהי צורה. הם יכולים לאהוב את זה, להתעצבן מזה, להסכים או לא להסכים עם זה, אבל אתה נשאר עם משהו מהטקסט. זה נשאר בך ויכול לגרום לשינוי מחשבתי, תודעתי. והקצת הזה, שמגיע טיפה מפה וטיפה משם, הופך להיות משהו מאד גדול".

דנן הוא לא היחיד שמדבר במונחים של הרבה טיפות שנאספות לים. זו גם אחת האמירות שעולות מהאי.פי "שבוע שעבר" שיצרה ג'אזז יחד עם המפיק המצוין סאבו (שעבד עם אסף אמדורסקי, קרולינה וקותי בין היתר). בשיר "המחאה הזו" היא שרה: "תיכף ייצא מפה שלום שלא יודע איך להתפרק / תכף כולנו נזמזם שיר מתוק לכל מי שכואב / המחאה הזו היא של כולנו".

"כשהתחלנו לעבוד על האי.פי זה היה ממקום ששנינו הרגשנו צורך להגיד משהו עכשיו", היא מהדהדת מבלי לדעת את דבריו של דנן. "זה היה קטע, כי קבענו להתחיל לעבוד על זה תוך שלושה שבועות, ובשלושת השבועות האלה המחאה התחילה להתעצם. הייתי באיזה ארבע או חמש הפגנות בשבוע, והגעתי לסאבו עם העשן כבר בחוץ".

אז האי.פי נוצר מתוך המחאה?
"באלבום הזה ספציפית הרגשתי שאני שוקעת בפסימיות עם האנשים סביבי. שאנשים אומרים 'זהו, הכל אבוד, הלך על כולנו, מה יהיה?' וקונספירציות אילומינטי G5 וייב. הייתי מאד מתוסכלת מיכולת ההשפעה שלי אחרי הרבה שנים שאני מפגינה, וראיתי כבר איך הפגנה נכשלת גם אם מאד האמנתי שהיא צודקת. ואז נזכרתי שיש נשים שהועלו על המוקד לפני כמה מאות שנים כי הן דיברו את הדעות שלהן ובזכות זה אני פה יכולה לדבר את מה שיש לי. זו מין הבנה כזו שהתהליך הרבה יותר גדול מהפרט. אנחנו עוד לא שם, אנחנו יכולים להיות עוד איזה בורג שיכוון, ואני מאמינה שהדרך לעשות זאת היא באמצעות תקווה ואופטימיות"

זה לא שיר המחאה הראשון שלך. פרצת עם "אל תשים לי יד על המותן" והמשכת עם "זאת מלחמה".
"אנשים שכל השנים אמרו 'מה יש לה זאתי? למה היא מתעקשת? למה חשוב לה לדבר רק על זה כל הזמן?' פתאום מבינים למה. כי אלו החיים והמציאות שלנו. כשיצא השיר 'זאת מלחמה' קיבלתי הודעות מבחורות שסיפרו לי על האונס שהן עברו, אז באותו הרגע אמרתי לעצמי, כל מה שעשיתי היה שווה, לא משנה מה קרה, מה יקרה ומה קורה לי. ואז את אומרת שאם דבר כזה קורה עם שיר על אלימות נגד נשים, שנוגע לאוכלוסיה מסוימת, אז מה קורה עם שיר שמדבר על איבוד תקווה בתקופה שבה כולם איבדו את התקווה?"

אז זאת מוזיקת מחאה בעינייך? תקוה?
"בשיר 'הרוקדים' אני אומרת: 'קודם כל הם מדכאים את הרוקדים'. כבר שנים הרי פוגעים במועדונים, בחיי הלילה, באמנים, ואתה שואל למה? אתה מבין שזו הוצאת הרוח מהמפרשים. זאת הרוח, וככל שמוציאים לנו את הרוח מהמפרשים אנחנו צריכים להביא עוד. אם מחאה זו ספינה ענקית, אז אולי השיר זה המפרשים".

טדי נגוסה, אולי אחד הראפרים הכי מבטיחים של השנים האחרונות, מרגיש שהוא עושה מחאה כמעט באין ברירה. "מעצם זה שאני אתיופי, שאני שחור, שאני בא מלוד", הוא מרחיב. "כשאתה בא מהמקומות האלה אלו הנושאים הראשונים שצצים. איך שאתה חושב על עצם המהות שלך, מה אני רוצה לעשות, מה אני אוהב לעשות, אז אתה תמיד נתקע בתקרות האלה. אלו הנושאים שלידך, שאתה חי אותם כל הזמן. אז כשאומרים לך תשיר על המציאות שלך מה ייצא לך? הגעתי לזה מעצם זה שאני פשוט חי".

למי אתה פונה כשאתה יוצר שיר כזה?
"פעם כשרק התחלתי במועדונים של האבשה היה לי קשה. הייתי מגיע למועדונים, המקום מפוצץ, כל המועדון אתיופים ואתה מצפה לקבל את כל הגב, אבל עומדים 7,000 אנשים קפואים, לא מבינים מאיפה נפלת עליהם. אבל אני מבין אותם – אתה יוצא לשתות, אתה יוצא ליהנות, אולי בתקווה לסיים את הלילה עם מישהי, ואז מישהו כמוני עולה לך על הבמה ושר 'אזיקים על הידיים' (שיר המחאה הבולט ביותר של טדי, מ"ש). לא סתם ההופעות הכי חזקות שלי עם השיר הזה היו מול קהל שהוא לא אבשה בכלל. הם הכי משתגעים, ידיים למעלה עוד רגע קופצים על הגדר".

בסוף זה כן הגיע גם אליהם.
"אחרי שהבחוץ הבין את זה אז גם האבשה הבין את זה. אני זוכר שראיתי שלט בהפגנות של סלמון טקה שכתוב עליו בגדול: 'הם רוצים אותי עם אזיקים על הידיים", ונדפקתי על החיים שלי. הבנתי שזה שיר שהיה צריך לצאת בלי קשר אלי. מישהו היה צריך להגיד את הדברים ככה. צריך שיר שיבטא את הרגשות שלנו, רהוט ובשפה יפה, אבל איך שזה, לא מיופה. שיהיה מונגש גם למאזין שלא בא מהשכונה ושומע את המוזיקה רק כי הוא אוהב מוזיקה. כי ככה אתה משנה, אני לא חושב שאתה משנה רק אם תשיר לאנשים שלך, כי הם יודעים שזה קיים. הם חיים את זה יום יום, אתה לא צריך להזכיר להם את זה".

אתה חושב ששירי מחאה מביאים לשינוי?
"בטח, חופשי. מוזיקה בכללי זאת אמנות שנכנסת ונוגעת לך בנקודות הכי רגישות בעולם. זה לא לפתוח חדשות ולראות פוליטיקאי מדבר, זה מישהו בתוך האוזניים שלך, בתוך המוח שלך, שמדבר איתך. לפעמים ממעיטים בערכה של מוזיקה בארץ, אבל זה ביטוי כל כך חזק של רגשות, של מחשבות, של תחושות. טונה פעם אמר לי משהו שליווה אותי תקופה. הוא שאל אותי, 'אתה יודע מה זה מוזיקה?', אז עניתי לו 'מה אחי, זה הכל'. הוא ענה לי 'לא, מוזיקה זה כמו סמים שאתה לוקח דרך האוזניים'. זה אשכרה משנה את איך שאתה מרגיש במציאות שלך, אתה יכול לשמוע שיר ולבכות את החיים שלך, לשמוע שיר ולהתעצבן אחושרמוטה או לשמוע שיר ולשמוח. ביום הכי באסה שלך שים את השיר הנכון וזה נעלם. אני ממש מאמין שזה יכול להביא שינוי. יש מלא דרכים להשפיע, ומוזיקה היא ללא ספק דרך מאוד אפקטיבית לעשות את זה".