רק שירו: איך מסורת "שיר לשלום" הפכה לרגע החשוב של האינדינגב

זוהי תקופה די חונקת. חוסר הוודאות לקראת ה-27.10, והחשש ממה שיקרה לפניו ואחריו יושבים על הבטן הקולקטיבית. יש תחושה שאנחנו מחטטים עם המפתח בדלת ההיסטוריה, ועוד רגע נגלה מה מחכה לנו מאחוריה. האם ישראל החופשית והליברלית תעמוד במבחן שהציבו בפניה, או שאלה שרוצים כאן ישראל דתית, לאומנית ומשיחית ינצחו. ויותר מתמיד, אנחנו נמצאים כרגע בתוך מסך עשן אינפורמטיבי – החדשות מתעסקות בעיקר בסקרים (מישהו עוד מאמין להם?), הרשתות מפוצצות בדיסאינפורמציה, בוטים ו-AI, ואם מישהו מאמין למילה ממה שאומרים הפוליטיקאים, יש לנו חלקה בעזה למכור לו.
>> לפוליטיקאים קל לריב עם אמנים. הרבה יותר קשה לתמוך בתרבות

אבל בתוך כל אלה הבזיק רגע אחד טהור, רגע שנראה כהתרוממות נפש. בתיעודים שחרכו את הרשתות אמש הישר מפסטיבל אינדינגב אפשר לראות אלפי מבלים בחגיגת הענק, רוקדים בהתלהבות שיא לצלילי "שיר לשלום" שכתב יענקל'ה רוטבליט והלחין יאיר רוזנבלום ז"ל בדצמבר 1969, לפני 57 שנים, עבור להקת הנח"ל. במה שהפכה כבר למסורת שנתית בפסטיבל, השיר נוגן שוב ושוב בלופ, ויצר תמונה משגעת ומיוחדת של צעירים שזועקים לשלום "באמצע הדרך בין אופקים לרפיח".

"שיר לשלום" מלווה את החיים הישראליים עוד מהתקופה שבה רחבעם זאבי ניסה להילחם בשיר (והפסיד), דרך הפיכתו להמנון של תנועת השלום הישראלית, וכמובן באותו רגע משנה מציאות ב-4 בנובמבר, 1995, שבו ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל שר אותו דקות ספורות לפני שנרצח. הרגע שבו שיר השלום נספג בדמו של הלוחם הגדול ביותר שצמח כאן, שפנה לשלום ונרצח דווקא בשל כך. אחר כך הוא הפך לג'ינגל הבחירות של מרצ ב-1996, זכה לקאבר מוצלח של "האחים צברי" ואפילו נבחר לשיר הלהקות הצבאיות האהוב בכל הזמנים במצעד של כאן גימל, שנערך – תהיו מוכנים להיות מופתעים – רק לפני חצי שנה.

מה שהיה כל כך מצמרר ברגע המרהיב הזה באינדינגב היה בהתנגדות לקלישאה מספר אחת של השנים האחרונות – שהצעירים זזו ימינה. התפיס הזו, שכל הדור הצעיר נשטף בתודעה ימנית-קיצונית-פופוליסטית, ושאין לנו תקווה. זה כמעט מרגיש שלשני הצדדים הפוליטיים יש אינטרס משותף לתאר את האמונה בשלום כאבודה – הימין מרוויח מזה את תחושת הביטחון העצמי שלו, והשמאל חוזר למקומו הנוח כמפסידן האולטימטיבי, ואף אחד לא צריך להתאמץ לדרוש שלום ולרדופהו. אבל כנראה שלא הכל אבוד. וכנראה שגם הידיעות על מותו של הרצון הישראלי לשלום מוקדמות.

קשה להאשים את הישראלים שהם כבר לא ממש מאמינים בשלום. בטח לא את הצעירים שבהם, שנולדו לתוך שלטון נתניהו והוא הדבר היחיד שהם מכירים, אלה שחוו מקרוב את השנים הכי איומות שהיה אפשר להיות בהן ישראלי – מהקורונה, דרך מערכות הבחירות הבלתי פוסקות, הרפורמה המשפטית ועד הכאפה של ה-7.10. אלו שגדלו לתוך הטראומה המהדהדת שכולנו עוד חיים בתוכה. באמת קשה להישאר אופטימי ככה. אבל גם בתוך כל זה, הנפש עוד שומרת על אמונה שיכול להיות יותר טוב. שהיעד הסופי של מדינת ישראל הוא לא כיבוש, גירוש והתנחלויות עד, אלא היום שבו נוכל, על אמת, להיות עם חופשי בארצנו.

זו התקווה שכתב עליה נפתלי הרץ-אימבר, חלום הדורות שכתבו עליו הנביאים, שאיפת העם היהודי. מי שמשתמש באותה יהדות כדי להפוך אותה לדת אלימה, גוזלת וחומסת – משקר. השאיפה לשלום היא הבסיס לכל השנים שבהן חלמנו על ישראל, וגם של הקמת מדינת ישראל עצמה. היא הבסיס להכל. ואלו שקראו בצעקה גדולה באינדינגב רק הזכירו לנו שאולי מה שאנחנו חווים דרך המראה המעוותת של הרשתות החברתיות, תקשורת ההמונים והפוליטיקה הפופוליסטית רחוק מלהיות אמת צרופה. אי שם, מעבר להרי הטוקבקים ובוטים, יש אנשים ששאיפתם היא לא מלחמת נצח – אלא פשוט לחיות.

ואחרי הרגע המזכך הזה, כן עולה שאלה אחת חשובה – איך זה שאנחנו עדיין תקועים רק עם "שיר לשלום"? איך גם 27 שנים אחרי, כשאנחנו מחפשים המנון של תקווה לחיים טובים יותר אנחנו חוזרים לאותו שיר ישן משלהי הסיקסטיז? האמת העצובה היא שכבר לא ממש כותבים שירים על שלום, וכמעט ולא שירים אופטימיים. ברשימת שירי השלום אין כמעט יצירות עדכניות באמת.

ואחרי כל זה, צריך לשאול רק שאלה אחת – איך זה שאנחנו עדיין נמצאים עם "שיר לשלום"? איך זה שעדיין, כשאנחנו מחפשים המנון של תקווה לחיים טובים יותר, אנחנו חוזרים לאותו שיר ישן – שנולד אי שם בסוף הסיקסטיז? והאמת היא שבסופו של דבר, כבר לא ממש כותבים שירים על השלום. בטח לא שירים אופטימיים. ברשימת שירי השלום כמעט ואין יצירות עדכניות באמת: "יהיה טוב" של יהונתן גפן ז"ל ודייויד ברוזה (1978), "נולדתי לשלום" של עוזי חיטמן ז"ל (1979), "בלב אחד" של חדוה עמרני (1978) ואפילו שירים עדכניים יחסית כמו "סאלאם" של להקת "שבע", או "שיר תקווה" של אביב גפן נעצרו בסוף הניינטיז.

הפופ הישראלי של היום כבר לא באמת מדבר על שלום, ולא מדבר על צדק. ג'ימבו ג'יי אולי רואה מפרש לבן, אבל הוא בדרך כלל מציץ מבעד לענן אפור. נונו כתבה ש"שרנו תנו לגדול פה בשקט, רק היום קולטים ת'מילים". על ששון "השם יתברך תמיד אוהב אותי" שאולוב או בן צור "טאטא תטהר" אין מה לבנות, ובטח לא על הגל החדש של המוזיקה הים תיכונית. נס וסטילה כבר הגדירו את השאיפה שלהם לעשות "חרבו דרבו על הראש שלהם". אפילו כשג'ימבו וקובי אוז שרו ש"אוטוטו יבוא שלום עלינו", זה מגיע עם טון קצת ציני.

באמת שקשה להאשים אותם – המציאות הישראלית מקשה מאוד על היכולת לראות את האופק. אנחנו חיים בתוך תקופה די מדכאת, מאוד אפורה, בין מלחמה אחת לאחרת, בין חזית בוערת אחת למשנתה. ובכל זאת, נדמה לי שהרגע ההוא מהאינדינגב – דווקא במקום שהוא כמעט גראונד זירו – הזכיר לנו שאסור להיכנע לייאוש. שביום שבו נאבד לחלוטין את התקווה, באמת אפשר יהיה לסגור את המדינה הזאת. שכל עוד אנחנו נושמים, אנחנו יכולים לחלום על עתיד טוב יותר. להאמין שאפשר להגשים את חלום הדורות – גם אם יהיה קשה יותר להגיע אליו – ולשיר שיר לשלום בצעקה גדולה.