אשכנזי בעיניי: לקרוא עגנון זה מעשה חכם בעידן שסוגד לטיפשות

גם בתשעה באב השנה יחול יום ההולדת של זוכה פרס נובל ש"י עגנון, ולרגל הארוע אנחנו שוב מזמינים אתכם להתפייס עם הקורבן הגדול ביותר של מערכת החינוך ולגלות סופר נפלא ועברית מפעימה. ונדייק – אין הרצאה, אין דין "הירשל או צירל". פשוט כל מגיע לארוע (רדיו EPGB,י26.7) תקבל את הסיפורים סרוקים למכשיר שלו. ובתפריט – מותחן אימה ארוטי שטרנטינו היה מת לביים, סיטקום שובר לב וטור סאטירי מושחז שכמו המתין להיקרא השנה.

הארוע מתקיים כבר השנה השלישית, ואני די מרוצה. גם מהסיפורים שנקרא השנה (ספוילר, אחד מהם הוא האהוב עליי), גם ממספר האנשים שמגיעים (אף פעם לא מפוצץ, אבל תמיד מגיעה כמות כיפית של אנשים). כבר הסברתי למה זה ארוע חד פעמי ושונה לגמרי ממה שאתם מצפים, אבל היות והמקום הוא מקום של חבר שלא רואה רווחים (בטח לא אם המקום יקבל קנס כי הוא פתח בתשעה באב), ואתם ממש צריכים את העגנון שלכם אחרי השנה המטורפת הזו, אז הנה אני מנסה שוב לכתוב טור פיתוי לערב עגנון, ובואו נראה אם אני אצליח להגיע לתשע סיבות כנגד התשעה באב להגיע ל"עגנונולדת". סך הכל הסיבה הראשונה מאוד ברורה.

1. כי זה לא הסוף, זה רק חורבן

שמואל יוסף הוא על הרבה דברים, אבל בעיקר על דבר אחד – הסיפור שלכם אף פעם לא נגמר, כי הוא בכלל לא סיפור עליכם. אתם חלק מהסיפור היהודי שכל משתתף בו יודע לעשות שני דברים, והוא אף פעם לא מפסיק לעשות אותם – לסבול ולנדוד. ואם אתם תוהים מה יקרה, הרי שאלה שתי הפעולות שאני יכול לנבא שכולכם תעשו בקרוב באיזושהי צורה – תסבלו ותנדדו. ומי יכול להעיד על זה טוב יותר מסופר ישראלי שנולד במקום שנקרא אז גליציה, היום נקרא אוקראינה, ואת האנשים שבאו ממנו אנחנו מכנים פולנים?
והסיבה השנייה גם היא מתגלגלת מאליה:

2. כי לקרוא עגנון זה מעשה חכם בעידן שסוגד לטיפשות

נהדר לראות אנשי טלוויזיה מתייצבים כחומה בצורה כנגד ההפיכה המשטרית. זה המעשה ההגיוני לאדם המתפרנס מתקשורת. פחות נהדר בעיני שאלה אותם אנשי טלוויזיה ששנים הלעיטו את הצופים בריאליטי וספין אופים, כשהם נזהרים לא לאתגר את הקהל שלהם, עכשיו לא מבינים איך הצופים בורחים מהם לערוץ שהוא בגדול שידור במעגל סגור של אנשים מעלים קצף.

עידן הטיפשות. איתמר בן גביר מתבכיין, חברון 2008 (צילום: דיוויד סילברמן/גטי אימ ג'ס)

אם "אשכנזי" היה לכינוי גנאי – לא ליהודים יוצאי אשכנז, אלא להעמקה, הומניות ונימוס – הרי שאיתמר בן גביר הוא מה שנראה הקצה השני. אם הזורע רוח יקצור סופה הרי ששותלי השטחיות קוצרים פאשיזם. האם עגנון הוא תגובה הולמת לטמטום כל כך קולני?
לא בטוח, אבל כשצועקים על טפשים הם פשוט צועקים יותר חזק.
אבל ככלל ותרשו לי, באופן מאוד עגנוני אם יורשה לי, לחתור תחת הרציונל של הטור הזה:

3. זה בסדר שלא יבואו הרבה אנשים, כי מי שיבוא זה ממילא מי שצריך להגיע

הפאזה הנוכחית של הציונות – בה לראשונה מזה הרבה זמן יש ליהודים רוב בארצם, שלא לדבר על הזחיחות הבלתי נגמרת שאנחנו מקבלים מגז המזגנים של הכיבוש, ובואו לא נזכיר את להג ה-"64 מנדטים, תאכלו תחת" – קצת השכיחה את העובדה שבמשך שנים  מקור הגאווה בלהיות יהודים היה בדיוק העובדה שאנחנו מיעוט, אבל אנחנו נאמנים לדרכנו. אנחנו לא הרבה, ועל החיסרון הזה נפצה באמצעות עשייה. עשייה מדהימה שמתחילה בדיוק במה שאנחנו עומדים לעשות – קריאה משותפת בציבור של טקסטים בעברית – אבל נגמרת בחוסר התאמה מפעים בין אחוז היהודים באוכלוסיה הכללית ובין חלקם בקרב זוכי פרס נובל.
ואם כבר דיברנו על זוכי פרס נובל, איזה מספר אנחנו, 4?

4. כי כולנו צריכים עכשיו לצחוק

זו הייתה ההפתעה הגדולה מערב עגנון הראשון, אפילו שקראנו את "תהילה", סיפור חייה ומותה של צדיקה ירושלמית שפוחדת לגמור מוקדם מדי את כל המילים שהשם קצב לה, היו צחוקים לכל אורך הקריאה. כמובן שכמו בערב הקודם גם בערב הזה הקפדנו לבחור עגנונים מצחיקים יחסית (כולל "החוטפים" שנכתב לפני קום מדינה על שלטון היישוב של מפא"י, אבל אתם תוכלו להישבע שהוא נכתב על מישהו שאתם מכירים).

לצחוק ביום האבל זה הדבר הכי יהודי שניתן לעשות. ש"י עגנון. צילום: דיוויד רובינגר/קורביס/גטי אימג'ס

צחוק הוא תגובתנו הספונטנית שמגיעה כפיצוי על הפער הלוגי בסיטואציה שעומדת מולנו. ועגנון הוא מניפת פערים – קודם כל בין הציפיות שלנו והמימוש שלהן, בין השפה של אז והשפה של היום, בין נקודות מבט של דמויות – ולסיום, גם המבוכה שלנו כשהמשפט ביידיש (יש אחד, לא מגלה מתי) נופל על יוצא התפוצה הספציפי, או כשאנחנו לא בטוחים איך לבטא "לירד". זה בסדר, אם כבר לצאת טמבל, אז לפחות לצאת טמבל בין חברים מול מישהו באמת חכם (ויש ויכוחים על ההגייה המדוייקת. אני לדוגמה פשוט אומר 'לרדת'.).
אבל בכלל

5. אל תפחדו, זו גם התרבות שלכם

היהדות לא הייתה יכולה לבקש יחסי ציבור גרועים משמספקים לה אלמוג כהן או יצחק גולדקנופף, אבל שנאו את השחקנים ולא את המשחק. אל תפנו גב לחלק כל כך גדול מכם, למקום ממנו באה השפה שאתה דוברים לרגש העממי שהוא אכן דבר בנפש היהודיה שממשיכה להמות. אתם לא יהודים פחות בגלל שאכלתם היום שינקן, או שאתם חיים עם בן מינכם. אל תהיו פחות יהודים בגלל יהודים שחושבים שאתם פחותים. התנ"ך או ספרות חז"ל, כמו עגנון, הם מקור בלתי נדלה לחוכמה ויופי. אל מקריבו אותם במלחמה על הזהות היהודית שלכם.
וטוב שאנחנו מדברים על קרבות, כי תשעה באב והלא

6. זה לא שנאת חינם, חברים

קודם כל, כי לבר קמצא היה קייס. באמת, תקראו את הסיפור עוד פעם. אבל הרבה יותר חשוב – היהדות תמיד קידשה את המחלוקת, ע"ע הדרויאנוב הקלאסי על היהודי שבונה על אי בודד שני בתי כנסת, אחד שלעולם לא ייכנס אליו – הלל ושמאי, חסידים ומתנגדים, פרושים וצדוקים, חשמונאים ומתייונים. העם הזה מורכב מ12 שבטים למען השם. הבעיה היא לא המחלוקת. הבעיה היא מי שחולק עליך.

פעם כשרבתם עם ימנים, הייתם צריכים להתמודד מול הגאון הזה. צילום: עיזבון קישון, כל הזכויות שמורות ליעל רוזן

"פטריוטים" מהימין היו פעם משה שמיר או דוש, או אורי צבי גרינברג, או יאיר, או זאב ז'בוטינסקי. או אפרים פאקינג קישון, למען השם. ובואו לא נשכח את נתן רטוש שחלם "לשלוח טנק ובעקבותיו מורה לעברית", ומאיר עוזיאל שהוא ללא ספק מהסטיריקנים החדים ביותר, וממשיך לפרסם את השיפודים בעקביות מעוררת הערכה. אולי זו הנאיביות השמאלנית שמדברת מגרוני, אבל אני מאמין שחלק גדול מהפער יכול להיות מגושר אם ניזכר בימים שימנים לא היו רק נעם פתחי ואראל סגל, ושסופרים ימניים הם לא רק עירית לינור. כבר על תחילת הערב נקרא את "האדונית והרוכל", שאני לא יודע איך אומרים אנטישמיות על גויים, אבל נראה לי שהסיפור די יענה על ההגדרה הזו. אבל פאקינג אחלה סיפור.

7. כי זה בכלל לא יום ההולדת של עגנון

אבל בסדר כי זה כנראה גם לא היום בו נחרב בית המקדש (בטח לא פעמיים). וזה הקטע – מספיק להיות באובססיה על קיום שטחי של המצוות כלשונן, תוך התעלמות גורפת מהחשוב באמת. מה החשוב באמת?
אין לי מושג, אבל אני יודע שזה לא אני. או אתם. אולי זה אנחנו. ובנוגע ל"אנחנו"

8. הפגנות זה חשוב, סרבנות אולי תציל אותנו, אבל התנגדות להשלטת דיקטטורה יכולה להיות פשוט להתעקש לעשות את הקטע שלך.

והגענו למספר 9, וכפתור ופרח שעשינו את זה, כי הסעיף הסוגר ברשימה הוא

9. לא יהיה 10

לא רק בגלל שאמרתי שהרשימה הזו תהיה תשעה סעיפים. הייתי יכול בכיף לשלוף מהתוכעס את הסיבה העשירית (נגיד שאיזו עוד הזדמנות תהיה לכם לשמוע ביטויים כמו "חמת פתנים" או "מי פטלים", שניהם מופיעים ב'פרנהיים', הסיפור השני שנקרא בערב). לא יהיו עשרה סעיפים, כמו שלא "יהיה עשר" במובן הניינטיזי של המילה.

אין סגירת מעגל, תרקדו. אריק שגב. צילום: פודקאסט אנשימעם

בכללי. אין סוף שחותרים אליו, אין איך לסגור לכם את המעגל יפה. וזו בעצם הדרך הכי עגנונית להגיד את מה שפתחנו בו – זה לא הסוף, זה רק חורבן, אבל זה בסדר כי אנחנו יהודים, ואם יש שני דברים שאנחנו יודעים זה לסבול ולנדוד. ופעם בכמה זמן להתקהל בחדר עם אנשים כמוכם כדי להשמיע ביחד טקסט בעברית. זה לא הרבה – אבל זה יהודי.
והגיע הזמן שתהיו גאים בזה.

ערב הקראת כתבי ש"י עגנון יתקיים ברדיו EPGB, שד"ל 7, ב-26.7, 20:00. יוקראו הסיפורים "האדונית והרוכל", "פרנהיים" ו"החוטפים". הבר יהיה פתוח כדי שנוכל להרים כוס ליום ההולדת המומצא של עגנון.
אריק שגב הוא תסריטאי ומחזאי. הסדרה האחרונה שכתב, 'אנשים מתים', תעלה בכאן 11 ברגע שקרעי יירגע קצת עם השטויות שלו והגיע הזמן באמת.