אלבום הקונספט החדש של שלום גד, "מגילת העצמאות של המוזיקאים", הוא מניפסט מקורי ונרחב שמביט בלבן של העיניים בבחירה שבחיים של מוזיקאי בישראל, עם כל הכאב והיופי. לכן זה רק היה מתבקש שיבחר ויכתוב על תחנות חשובות שהיו לו כמוזיקאי בעיר, משנות השמונים ועד הלום. זיכרונות של מוזיקה ורוקנרול
שלום גד הוא לא המוזיקאי הראשון ולא האחרון שדיבר על כמה חיים של מוזיקאי הם בחירה קשה ויפה כאחד, אבל הוא כנראה הראשון שבחר ליצור אלבום קונספט שלם סביב הנושא, ולארח סביבו שורה של מוזיקאים בולטים אחרים – ערן צור, רם אוריון, דניאל רובין, אור אדרי, אולי דנון ועוד השתתפו באלבום "מגילת העצמאות של המוזיקאים", בו גד כותב על החזרות, ההופעות הקטנות, החובות, החברויות, שיתופי הפעולה והאמונה העיקשת במשמעות של העשייה המוזיקלית. לרגל כך גד כתב לנו על תחנות מוזיקליות חשובות בחייו כמוזיקאי שהגיע מהפריפריה של מערב הנגב לתוך העשייה של תל אביב.
תחנה מרכזית וקו 379 (שנות השמונים)
האוטובוס שלוקח אותך ממועצה אזורית אשכול לתל אביב.בשביל מי שבא מבחוץ, פתחי הכניסה והיציאה של העיר הם חלק מאוד חשוב ביחסים.התחנה המרכזית – קודם הישנה, עם הלכלוך והפיח, אחר כך החדשה, עם הלכלוך והפיח החדשים,ורכבת ההגנה עם הפסנתר והאוויר שאסור לנשום.כשאתה מגיע לעיר עם גיטרה קלאסית ב-200 שקל ואבנים מהשדות עדיין תקועות לך בנעליים,אלה המקומות הכי רומנטיים בעולם.
הבית של יעקוב חביב (1986)
"בית רפאל", או "מלון חיים", הבניין המפואר והמתפרק בשלמה המלך. הוא נבנה במקור כמלון, והפך עם הזמן למקום מגורים זול לאמנים, מוזיקאים ושאר עניים. משנות ה-60 עם הלהקות הצבאיות ועד שנות השמונים, כשהחברים של נטשה גם הנציחו אותו על עטיפת אלבום.גרתי בו שבע שנים. שנה בכל קומה.התחלתי מחדרון בקומת מרתף, כל שנה עליתי קומה לדירה גדולה יותר,עד שבשנה השביעית כבר הייתה לי בקומה עליונה סוויטה עם חדר חזרות ואולפן קטן.ואז גורשתי משם והלכתי להקליט אלבום סולו ראשון.
כל חדרי המדרגות בעיר (שנות התשעים)
וכל החצרות וכל חדרי הפחים.בצעירותי עבדתי בשטיפת חדרי מדרגות,כשעוד היו אידיאלים, לפני שעסקי הניקיון הפכו להיות רק על כסף.הייתי עובד כשבכיס שלי פנקס ועיפרון. והייתי מנקה וכותב. מנקה וכותב, מנקה וכותב…הנחת היסוד הייתה שאם אתה כותב שירים בכל מקום ובכל זמן שאתה נמצא בו, בשלב מסויים מגיע הזמן שבו כל נקודה שאתה דורך בה וכל רגע שאתה חווה הופכים מיד לחתיכה של שיר.
בארבי הקטן (1995) ובארבי הגדול (2025)
פעם בשנות התשעים, ביונה הנביא, היה מועדון הופעות שנקרא "המיתוס",באותה תקופה בנחלת בנימין היה מועדון שנקרא "הלוגוס".מהר מאוד הלוגוס ניצח והמיתוס נסגר. אבל על חורבות המיתוס נולד בארבי הראשון.המקום הקטן של שאול, שבו הופענו מול 30 איש והיה מפוצץ.בהשראת הבארבי הקטן כתבתי מזמן את "אלכוהול וסיגריות",בהשראת בארבי הגדול, כתבתי השנה את "בדרך לבלאנס", על חברים שרואים כל היום, כאוס, ומלחמות, ואסונות, ועוני, ורעב, אבל עדיין מאמינים שצריך לנגן כאילו שהכל תלוי בזה.
דיזנגוף סנטר (2005)
אין רשימה כזאת בלי הסנטר. לתקן כבלים בדקדה, לקנות מפרטים בכלי זמר, לאכול אמפנדס בשוק האוכל ופופקורן בקולנוע לב,להסתובב ליד החלונות הגבוהים לדמיין שאתה נער בן 16 שמצפה להתאהב, וזה בסדר גם אם אתה בן 30, 40 או 60. הלב של העיר הזאת בכל מקרה נשאר בן 16, ואין מקום שמדגים את זה טוב יותר מדיזנגוף סנטר.
![הלב הפועם של העיר. קולנוע לב, דיזנגוף סנטר (צילום: יח"צ)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2024/07/14904-002-1000x1026.jpg "הלב הפועם של העיר. קולנוע לב, דיזנגוף סנטר (צילום: יח"צ)")
זוריק (2013)
הרבה לפני שהיה בית קפה של טרנטינו, זוריק היה מקום של תסריטאים צעירים, נערות טלוויזיה ולהקות אינדי. שם היינו עושים פגישות להקה כי גרתי דקה משם ובאותה תקופה לא הייתי מתרחק מהבית יותר מדקה. שם גם נפגשתי ראשונה עם ריקי אשתי, ואז כן התרחקתי מהבית מאוד מאוד.היום אני בבית אחר, עדיין לא מתרחק יותר מדקה, אבל זה בתל אביב.
המרץ, המפעל והתנופה (עכשיו)
מתחם של חדרי חזרות, גלריות ושאר נקודות יניקה של מוזיקאים ואמנים.אוירה של אזורי תעשייה תמיד משתלבת בזיכרון שלי ושל רבים עם מכות תופים ובסים רועמים.אם אתה מסתובב בקצוות של העיר והגעת לרחוב מפוקפק ולא הכי נקי, ואתה קצת מפחד להסתובב בו בלילה או לקשור שם את האופניים, יש סיכוי טוב שמאחורי אחד הקירות, עומדת להקה ועובדת על אלבום או על הופעה.אני לא יודע אם הרחובות האלה עדיין באמת מפוקפקים או שזה היה ככה רק בעבר,אבל בכל פעם שאני מגיע לשם, שוב עולים לי מלא זיכרונות של מוזיקה ורוקנרול.