השמאל הממולכד: להביט בהשתקפות שבמראה ולזעוק "מפלצת!"

אלה אינם ימים לצפות בחדשות בטלוויזיה. אם רוצה אדם מן הישוב לשמור על לבו ונפשו מפני גזענות, לאומנות, קסנופוביה וסתם טמטום ובורות, מוטב לו להתרחק מהמסך שבסלון ולחפש מקורות מידע חלופיים ברשתות. זו גם מין תקופה כזו של שפל תקשורתי, שאחד מתסמיניה הוא שצייצן אובססיבי עם כמה אלפי עוקבים בטוויטר יכול לעשות עבודה לא פחות טובה בהנגשת המתרחש באוקראינה מאשר יושבי האולפנים המתוקצבים היטב בחדשות 12 ובחדשות 13. ולכן זו גם כנראה המלחמה הראשונה מאז הניינטיז שאינה מדביקה את כולנו כאיש אחד אל אותם המסכים. הסיקור שבור ומפוזר, ערפל הקרב סמיך, הדיסאינפורמציה רבה מאי פעם.

אין טעם לחפש אפילו זווית ביקורתית על סיקור המלחמה בערוצים השונים. יש עיתונאים אמיצים וטובים בשטח, פה ושם מזמינים אפילו מומחה תבוני לאולפן – בגדול אם פשוט היו נותנים לנינו אבסדזה וקסניה סבטלובה תוכנית יומית זה היה מושלם – אבל התקשורת הישראלית התכנסה לתוך עצמה בעשור האחרון וצמצמה מאוד את עיסוקה בחדשות חוץ, וגם בעת החירום הזאת היא מעדיפה להביט אל תוך הפופיק של עצמה ולקשקש עצמה לדעת מזווית מקומית צרה, כאילו העולם כולו אינו רועד והדבר היחיד שחשוב זה עדיין מה חושבים הפרשנים על התפקוד של נפתלי בנט.

הכניסה לפליטים יהודים בלבד. נפתלי בנט עושה נתניהו (צילום: גטי אימג'ס)

ובכלל, קשה להתלונן על תפקוד התקשורת הישראלית תוך כדי התרחשותם של אירועים היסטוריים שמוציאים את העולם כולו מתפקודו. מה לנו כי נלין על נערי הגבעות עמית סגל ועקיבא נוביק, שגרירי העליונות היהודית בתקשורת שנזעקו להגנתה של איילת שקד ומדיניות קליטת הפליטים האכזרית והלא מוסרית שלה, בעוד אנחנו בעצמנו מהססים לצאת ולהפגין נגד הממשלה אפילו בנושא הומניסטי כה ברור ומובהק. כן, הם גזענים מיתממים שמבזים את היהדות בשמה הם מתיימרים לומר משהו. אבל מה אנחנו?

השמאל התל אביבי הנאור מילכד, סינדל וחישק את עצמו לממשלת השינוי, והוא חתום כעת בין היתר על חוק האזרחות הפשיסטי (מפלגת העבודה נמנעה), על הגינוי הרפה לרוסיה שמלווה בקריצות בלתי פוסקות לקרמלין (ניצן הורוביץ צייץ) ועל מדיניות הפליטים הפושעת שמתנהלת בשמו ובקולותיו (כולם אמרו שזה ממש פויה ונתנו לאיילת שקד להמשיך לעשות ככל העולה על רוחה). וזה גם בלי להזכיר את העמקת הכיבוש במשמרת שלהם. הממשלה הפכה מאמצעי למטרה. כדי למנוע בחירות חדשות מוכנים במפלגת העבודה ובמרצ להיות שותפים בשתיקה ובפועל למדיניות ימין קיצוני שפעם הייתה מוציאה את פעיליהן הזועמים לרחובות. כי נתניהו.

לא למדנו כלום. פליטים אוקראינים בגבול הונגריה (צילום: גטי אימג'ס)

החשש מקאמבק של הרודן בהתהוות, שנבלם במאמץ עליון ובמחאה חסרת תקדים רק אחרי ארבעה סבבי בחירות, מייצר שיתוק ערכי ומעשי בשמאל. הוא מייצר גם קרע פנימי נוסף בין הסבורים שיש להגן על ממשלת הרע במיעוטו בכל מחיר כמעט ולא להתנתק משולחן הממשלה אליו חזרו מפלגות השמאל אחרי 20 שנות גלות, ובין המאמינים שלא יצאנו לרחובות כדי שנציגינו בכנסת יהפכו לחותמת גומי מצקצקת של איילת שקד, תוך ששני הצדדים מאשימים זה את זה בטהרנות, בהתקרנפות ובאובדן כיוון. במצב עניינים כזה אי אפשר לצפות מהתקשורת להיות סמן שמאלני.

הפעם לא יוכל השמאל הישראלי לרחוץ בניקיונו המוסרי לכאורה תוך כדי צעידה מנומנמת בין הבימה למוזיאון תל אביב, וגם אלף ביקורות תקשורת חריפות לא ימחקו את כתם החרפה. ישראל התמקמה בצד הלא נכון של ההיסטוריה וכולנו חתומים על זה יחד, עם מנהיגי המפלגות שבחרנו במו ידינו, כאילו סגרנו אנחנו את השערים בפני הנמלטים מאימת המלחמה. אין יותר את מי להאשים. רק להביט במראה, להצביע על הדמות הנשקפת ממנה ולזעוק "מפלצת!".