"שני דברים עניינו אותי: לצייר ולשמור על המשקל. באחד הצלחתי"

תערוכה החדשה של איציק רנרט "תוק תוק תוק", שעלתה בשבוע שעבר בבית האמנים, והיא א־פוליטית לחלוטין. עניין מפתיע לכל מי שמכיר את רנרט בחיים או בפייסבוק.

"לפני שנה־שנתיים היה בסדר להגיד שלא כל העולם זה עוולות, לא הכל זה יחסי יהודים־ערבים, אפשר היה עוד להתעסק באסתטיקה פרופר, אבל אם עכשיו הייתי מתחיל לעבוד על תערוכה לא הייתי יכול להתעלם מזה שאנחנו בדרך לאבדון", אומר רנרט, "אני לא חושב שהיא אסקפיסטית, אני חושב שהיא לגיטימית לזמן שהתחלתי לעבוד עליה, אבל עכשיו זה קצת נראה לי כמו לשבת בטיטניק ולצייר ציורי נוף".

בעצם אולי זו לא הצעה רעה כל כך. אם בכל מקרה אתה עתיד להתנגש בקרחון, אולי עדיף שרגעיך האחרונים יוקדשו למשהו שאתה באמת אוהב. מה שרנרט – אחד המאיירים והקומיקסאים הידועים בישראל וכיום דקאן הסטודנטים במכללת שנקר – אוהב לעשות זה לצייר. "שני דברים עניינו אותי בחיי: לצייר ולשמור על המשקל. באחד הצלחתי. אני חושב שזה סיכום יפה ואת זה אני מראה בתערוכה. אני אוהב לצייר דימויים אמביוולנטיים, אניגמטיים. אני מנסה שזה גם ייצא יפה אבל גם יחרוק במקביל, שהצבעוניות תהיה מרהיבה אבל שזה גם יצרום, שהבן אדם יהיה אלגנטי אבל תהיה לו חטוטרת".

בצדו האחד של החדר יוצגו רישומים שרנרט מכנה "שרבוטים שאני עושה כל החיים – בישיבות, בשיעורים, כשאני יושב עם אנשים בבתי קפה. יוצגו שם אפילו כמה דברים משנות ה־20 שלי כי מה שאני אוהב אני שומר. יש לי ערמות". בצד השני יוצגו אימג'ים מטופלים יותר, עבודות מחשב שהוא יוצר בשנים האחרונות: "בחלקן יש אלמנטים מהאיורים הידניים או השרבוטים וחלקן נעשות לגמרי במחשב ויש בהן משהו קולאז'יסטי. אלו עבודות יותר מושקעות למרות שגם בהן יש משהו פרום בקצוות. באמצע החדר יהיה אינסטליישן תלת ממדי שמתייחס לכל התערוכה. במקרה הזה לעבודות אין שם, הן נושאות את השם של התערוכה: תוק תוק תוק".

שאכן, כמו שמספרים, הוא כצליל הנקישה שלך על דלתו של עולם האמנות?

"התשובה היא כן וגם – מה פתאום? אני פשוט אוהב את הצליל: זה מזכיר לי את וודי הנקר, יש בזה משהו נחמד ורפטטיבי. כשאני מצייר אני עושה תוק־תוק עם העט. בקיצור, אני יכול לתת לך המון הסברים: מצד אחד זה אכן אהלן, שלום, באתי, תנו לי להיכנס, מצד שני אני פשוט אוהב את זה. זה קצת דאדא".

זו הפעם הראשונה שאתה מציג דברים שהם לא איורים, שהם אמנות העומדת "בפני עצמה".

"רוב חיי הייתי מאייר – עשיתי דברים שנבעו מגירויים חיצוניים. בעשור האחרון קרה לי דבר משונה והפכתי למנהל, אז איירתי פחות, ובמקביל ייצרתי יותר דברים להנאתי. אז אפשר לא לתת לדברים האלה שם, ואפשר לקרוא להם אמנות".

אז הניהול תפס את מקום האיור כעבודה, וזה שחרר אצלך את האמן?

"לא נטנף כאן על האיור. איור הוא מקצוע נפלא, אתה עושה מה שאתה רוצה אבל עובד בתוך גבולות, אז אתה לא בעולם לגמרי אמורפי. אני פשוט הגעתי למצב שאני נורא נהנה מזה שיש לי פטור מלחשוב מה דורש הפרויקט. המזמין הוא אני".

למה רק עכשיו? אתה מצטער שלא היית קודם המזמין של עצמך?

"לא. כי במקביל כל החיים שרבטתי וציירתי ואני מסתכל אחורה בגאווה, בסיפוק ובתחושה שהקמתי את המדינה".

תוק תוק תוק, גלריית סדנאות האמנים, קלישר 5 תל אביב, נעילה ב־25.6