כבר בצהריים של השבעה באוקטובר הרשת התחילה להתמלא בתגובות אמנותיות לאירוע שמתחולל. שנתיים אחרי, האירוע עדיין מתחולל, ולנו לפעמים יש הרגשה כאילו שבענו קצת מאמנות ותרבות שמגיבה למלחמה, אבל היא תישאר איתנו – על כל דרכיה השונות והמגוונות – עוד הרבה זמן.

החודשים הראשונים עם פרוץ המלחמה עמדו בסימן התנדבות – כולם הכינו סנדוויצ'ים, תרמו בגדים, קטפו עגבניות. כך גם בעולם האמנות – מוזיקאים, שחקנים ואמני במה התרוצצו בין הופעות בהתנדבות למפונים וחיילים; אמנים ומעצבים העבירו סדנאות לילדים ועיצבו כרזות למטה משפחות החטופים; סופרים ארגנו שעות סיפור. כל מי שהיה יכול – עשה מה שהוא יכול.

המיצב של אורי שיפרין ענבי, מרכז רוטשילד (צילום: מיכאל שבדרון)

>> השנתיים השבורות: האם ננרמל שב-7.10 יהיה כאן ערב בילוי רגיל?
https://timeout.co.il/%d7%a9%d7%a0%d7%aa%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%9e%d7%9c%d7%97%d7%9e%d7%94-%d7%97%d7%99%d7%99-%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%94/>> השנתיים השבורות: המלחמה גרמה למסעדות ת"א להתגבר ולהתבגרhttps://timeout.co.il/%d7%a9%d7%a0%d7%aa%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%9e%d7%9c%d7%97%d7%9e%d7%94-%d7%9e%d7%a1%d7%a2%d7%93%d7%95%d7%aa/

כשהרוחות (טיפה) נרגעו עברו הרבה מאותם אמנים ויוצרים לעבוד במרחב הציבורי ולייצר פעולות, מופעים ומיצבים שקוראים – קודם כל – לשחרור החטופים. כיכר החטופים, מה שהיה עד לפני שנתיים רק רחבת מוזיאון ת"א לאמנות – זכה ועוד זוכה להיות הקרקע הפוריה של מירב התגובות האמנותיות הללו. אבל לא רק – גם בכיכר הבימה, בכיכר דיזנגוף, לאורך שדרות רוטשילד ובמקומות נוספים קראו אמנים ויוצרים לפעולה באמצעות יוזמות – בעיקר אישיות ועצמאיות שלהם. הדובים הכפותים, המיטות הריקות, שלט הניאון בכיכר הבימה שעדיין משתקף בבריכה – כל אלה סימלו נקודה מאוד ספציפית בזמן ובמקום, נקודה שבה העם התעורר, ושיש לו מה להגיד.

מיצב מיטות החטופים בכיכר הבימה (צילום: שאטרסטוק)

אחר כך הגיעו התגובות המושקעות יותר: סדרות דוקומנטריות, פודקאסטים, תערוכות גדולות, מופעי התרמה בהשתתפות הכוכבים הגדולים. במקביל המשיכה רוח ההתנדבות והאירוח של אמנים מאזורי העימות ברחבי הארץ, כאלה שמצאו את עצמם בלי בית – פיזי ומטאפורי – למשך תקופה ארוכה (מאוד). אחת התגובות המשמעותיות והמשמחות היו הפתיחה המחודשת של גלריה בארי, שנשרפה כליל ב־7 באוקטובר, במשכן חדש שקיבלה מעיריית ת"א ובתרומת גורמים נוספים בבית רומנו בעיר, למשך שלוש שנים. גם חללי תצוגה אחרים בקווי העימות זכו לאירוח במקומות אחרים. גם בימים אלה מוצגת במוזיאון ארץ ישראל (מוז"א) סדרה של תערוכות שנוצרה במסגרת חממת מפעל הפיס בשיתוף גלריה דנה ביד מרדכי – שחזרה לפעילות בלוקיישן המקורי שלה רק לפני כמה חודשים.

גלריה בארי בבית רומנו (צילום: דניאל חנוך)

אחד הדברים שהיו ברורים עם תחילת המלחמה, והלכו והתבהרו עם ההכרה בזה שלא מדובר בעוד סבבה של כמה שבועות כמו שחשבנו שהיא תהיה – היא שהכסף יילך וייגמר. גם בשוטף, כשיש רק סבבים של כמה שבועות אחת לכמה שנים – הרי אין בישראל תקציב לאמנות ותרבות. כל השנים אמרנו לעצמנו שזה בגלל שלמדינה הכל כך מורכבת הזאת יש צרכים אקוטיים יותר, כמו צבא ובטחון. אחת התחושות המרכזיות שהתעוררו (אצלי, לפחות) ב־7 באוקטובר היתה על העובדה שלמרות שכל הכסף (לכאורה) הולך לשם – גם הבטחון שלנו מוטל בספק. אז לפחות שיתנו לנו להנות מאמנות, מקולנוע, ממוזיקה ומתיאטרון מוצלחים עד שמישהו מנסה (ומצליח) לגמור אותנו.

מי בעד רפורמה לחיסול התרבות בישראל. מיקי זוהר (צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת)

כבר בשנתיים האלה נעשו צעדים משמעותיים של קיצוצים בשלל מוסדות האמנות והתרבות: ממוזיאונים שמחליפים תערוכות רק אחת לשנה, דרך אירועים גדולים שבוטלו או נדחו וכלה בסגירות של חללים (כמו למשל המרכז לאמנות עכשווית ברמלה שנסגרה, וארבעה ממוזיאוני העיר בחולון שאיום הסגירה עדיין מרחף מעל ראשם); והתחזית היא שבשנים הקרובות המצב רק יילך ויחמיר מבחינת תקציבית, בטח אם לא יהיה שינוי משמעותי באג'נדה של אלה שמנהלים את העניין מלמעלה.

השנה האחרונה בעולם התרבות בארץ עמדה בעיקר בסימן החרם: ברחבי העולם לא מעוניינים לעבוד איתנו, להציג אותנו, לשתף איתנו פעולה או לייצר איתנו תכניות. זה בא לידי ביטוי במוזיקאים מהעולם שלא מגיעים להופיע פה; בתערוכות ויצירות בינלאומיות שתוכננו להיות מוצגות פה ובוטלו (אחת המשמעותיות ביניהן היתה אמורה להיות תערוכה של האמנית מרינה אברמוביץ', שטרם עודכנו מה עלה בגורלה). השיא האחרון היה ממש החודש, עם רשימת האמנים שחוסמים את המוזיקה שלהם להאזנה בישראל שרק הולכת וגדלה, ועם עצומות של קולנוענים, אמנים ויוצרים מתחומים נוספים שקוראים להחרים את ישראל.

הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה, 2024 (צילום: רעות ברנע)

אבל היי, למה לסכסך רק מבחוץ שאפשר לסכסך גם מבפנים? גם בתוך עולם האמנות והתרבות המקומי היו החודשים האחרונים סוערים, בטח על רקע המלחמה שנמשכת כבר הרבה יותר מדי זמן, ולא מובילה לשומקום. רק לפני חודשיים היינו כולנו מושקעים בסכסוך סביב עצומת האמנים שקראה להפסקת המלחמה (מה שזכור אולי כ"עידן עמדי נגד חווה אלברשטיין"); ובשבועות האחרונים עמד על הפרק נושא הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה שתפתח במאי הקרוב – והסירוב הגורף של הרבה מהאמנים והאמניות המשמעותיים שפועלים פה לקחת על עצמם את תפקיד ייצוג המדינה בתקופה כזאת. ועוד לא אמרנו מילה על האירוויזיון.

מוחמד גזאווי ("הים") זוכה בפרס אופיר לשחקן הטוב ביותר (צילום: ליאור חורש/האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה)

אף פעם לא היה קל להיות אמנים בישראל. או מוזיקאים, או סופרים, או קולנוענים או שחקנים. כל מי שעוסק או עוסקת פה ביצירה יודעת שכנראה היה לה יותר נוח אם היא פשוט היתה נולדת באוסטריה. אבל יכול להיות, ורק יכול להיות, שהעובדה שאנחנו כל כך מתורגלים לעבוד וליצור תחת מוגבלויות – ללא תקציב, במציאות כאוטית, כשהכל נראה כאילו הוא הולך ומתפרק – הופך את היצירה שלנו פה למשמעותית הרבה יותר. וכמו כל אלה שהכינו סנדוויצ'ים וקטפו עגבניות כשהיה צריך אותם – גם היוצרים והיוצרות בארץ לא מוותרים; וגם לא אלה שעומדים מאחוריהם – המוסדות, היוזמות, הפסטיבלים, הארגונים.

העובדה ששנתיים אל תוך מלחמה ועולם התרבות הישראלי עוד ממשיך ליצור, לייצר, להגיד ולפעמים אפילו לצעוק – לפעמים נדמית כמו לא פחות מנס. והנס הזה, הוא זה שמציל הרבה מאיתנו ומוכיח לנו שלמרות שהכל נורא ואיום, כל הזמן – בכל זאת שווה להתעקש.

• שבעה באוקטובר https://timeout.co.il/topic/%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%94-%d7%91%d7%90%d7%95%d7%a7%d7%98%d7%95%d7%91%d7%a8/
• אמנות ישראלית https://timeout.co.il/topic/%d7%90%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%aa/
• ❤ תרבות https://timeout.co.il/topic/%e2%9d%a4-%d7%aa%d7%a8%d7%91%d7%95%d7%aa/