את זה שאנחנו חיים בעידן שבו אין יותר סיפורים מקוריים, שהכל כבר נעשה וכל מה ששנשאר לנו זה לעשות שוב גרסאות מהוהות של קלאסיקות היסטוריות, אמרו לנו לא פעם (הו, אירוניה קדושה). מה שפחות נהוג לדבר עליו, היא העובדה שיש דברים שצריך פשוט לעזוב. שכל נסיון לגעת בהם ייגמר במפח נפש וכישלון מהדהד. ואם יש עוד טיפה של הגיון בעולם, מהיום והלאה "שקרים אמיתיים" שעלתה בחודש שעבר בדיסני, תהיה הדוגמה האולטימטיבית לאסון כזה.

"שקרים אמיתיים", אם אתם לא זקנים כמוני, היה סרט אקשן חביב פלוס, עם סיפור מוצלח למדי. ארנולד שוורצנגר הוא לכאורה איש מכירות של תוכנות מחשב, אבל למעשה יש לו חיים כפולים. בזמן שאשתו (ג'יימי לי קרטיס) והבת שלו חושבות שהוא בנסיעות עסקים, הוא משמש מרגל בכיר בסוכנות ביון ממשלתית. יש טרוריסטים. יש פצצת אטום. יש חטיפות. שוורצנגר חושף את זהותו האמיתית למשפחה, מציל את העולם ואשתו לא רק סולחת לו על שנים של שקרים, אלא מצטרפת אליו בסיום בתור מרגלת.

אז איך הסיפור הזה, שבקושי הצליח להחזיק סרט של שעה וחצי (והוא סרט של שעתיים ועשרים), מחזיק סדרה של שמונה פרקים? הוא לא. מה שדיסני+ עשו במקרה הזה הוא לא פחות מפשע תרבותי. למעשה, נדמה שהמפיקים לקחו את כל מה שהיה מוצלח בסרט, השאירו אותו בחוץ והשאירו רק את החלקים הגרועים. ותאמינו לי, הם ממש גרועים. אבל זאת אפילו לא הבעיה המרכזית. מה שקרה כאן הוא תאונת שרשרת שמתחילה עוד לפני כותרות הפתיחה.

נתחיל מזה ש"שקרים אמיתיים" היא לא סדרת סטרימינג. היא סדרת טלוויזיה מפעם, כלומר כל פרק הוא עלילה סגורה, כמעט בלי המשכיות. ואתם יודעים מה? יש סיבה שהפסקנו לראות טלוויזיה ככה. זה משעמם, זה שטחי וזה ליטרלי לא הולך לשום מקום. עלילות אין (כי אין זמן), שזה דווקא סבבה כי ספק עם צוות השחקנים, שלהגיד עליו שהוא דרג ג' יהיה מחמאה לרובם, היה מצליח לעמוד במשימה. וגם עומק אין, כי אין עלילה, אז מה שנשאר זה שוב לחזור לשטיק היחיד שעובד – הפער בין הזהות הבדויה לזהות האמיתית, אבל זה ממצה את עצמו בערך אחרי 12 דקות.

מה שעוד אין זה כבוד לצופים. למרות העלילות הממש לא מורכבות, מישהו לא האמין שבבית יצליחו לעקוב אחרי ההתרחשות. אז כל משימה מתחילה במין תדרוך וידאו ילדותי, מלווה באנימציית מחשב איומה שמזכירה תוכניות מניקולדיון, ועם מחשב שיש שמדברים אליו וקוראים לו בשם שלו, "מחשב" (בחיי, "מחשב, הפעל את דוח המשימה", זה משפט שנאמר במהלך הדרך). ויש הופעות אורח של בברלי דאנג'לו, אלילת ילדותי, שמשחקת את הבוסית שכוח העל שלה, אם הבנתי נכון, הוא היכולת לדבר בלי להזיז אף שריר בפנים. ובואו נעצור כאן. כי רק לחשוב על זה שוב גורם לי לתחושת חוסר נוחות.

בשורה התחתונה, "שקרים אמיתיים" היא אוסף של רגעי קרינג' מגולגלים בתוך קטעי מבוכה עם אפקטים ויזואלים ברמה של חוג במתנ"ס במעלה חרשפים ג'. שילוב מרשים של משחק גרוע, תסריטים מזעזעים ואפס מודעות. סדרה שכל מי שהיה מעורב בה צריך להיות מורחק, לפחות זמנית מתעשיית הטלוויזיה. או לחילופין להשלח לגלות במקום שבו אין סיכוי שהוא יגרום נזק. למשל, לעונה השניה של She-Hulk, כי יותר גרוע מהראשונה זה כבר לא יכול להיות.

"שקרים אמיתיים", דיסני+

• ביקורת טלוויזיה
• המסך