"תאומות המריבה" נמשכת שש שעות וזה ארבע שעות יותר מדי
האם באמת היינו צריכים גרסה נשית ל"תאומי המריבה" המצוין של דיוויד קרוננברג מ-1988? למרות שרייצ'ל וייס עושה עבודה מצוינת בתפקיד הראשי הכפול, הסדרה עצמה איטית, ארוכה ולא מצליחה לזעזע - והרי בשביל זה באנו
מדי פעם צץ לו עיבוד טלוויזיוני מוצלח במיוחד לסרטים ישנים, כמו "פארגו" שהפך מסרט זוכה אוסקר לסדרה מצליחה שכבר שורדת ארבע עונות. אבל הרוב המוחלט של סדרות מהסוג הזה נשכח לגמרי. זוכרים את הסדרות שהיו מבוססות על "חנות קטנה ומטריפה"? לא? אולי על "ביטלג'וס"? כן, חשבנו ככה.
ב"פארגו" הבינו מה צריך לעשות: לקחת את רוח הדברים של הסרט ולבסס עליו סדרה ולא פשוט להרחיב את הסיפור. כאשר בנטפליקס ביצעו את הניסוי הזה עם "ראצ'ד", סדרת פריקוול לספר ולסרט האיקוני "קן הקוקיה", זה כבר היה הרבה פחות מוצלח, עם עלילה מלאת חורים ואפיון דמויות קריקטוריסטי. אחרי הניסוי הכושל הזה, גם אמזון עושה ניסוי משלה עם "תאומות המריבה" – סדרה שמבוססת על הסרט "תאומי המריבה" של דיוויד קרוננברג, רק עם גניקולוגיות במקום גניקולוגים.
רייצ'ל וייס משחקת את שתי התאומות – אליוט ובברלי. אליוט היא הצינית והמכורה לסמים ובברלי היא המקורקעת והמופנמת יותר. אליוט חושבת בענק ובברלי חושבת בקטן. אליוט מקללת, בברלי מנומסת אבל נהנית מהבוטות של אחותה. כמו בסרט, השתיים מנצלות את הדמיון ביניהן כדי לתמרן גברים לשכב איתן, וכשאליוט משתעממת איתם – היא מעבירה אותם לבברלי.
הסדרה נפתחת בבלאגן עלילתי. לא ברור מה קורה, מה הן מנסות לחקור או מה הן רוצות אחת מהשנייה. כל הזמן יש תחושה שמשהו עומד לקרות, אבל עד הרגעים האחרונים בסדרה לא קורה כמעט כלום. יוצרת הסדרה, התסריטאית והמחזאית אליס בירץ', אימצה יחד עם צוות הבמאים דברים מסוימים מקרוננברג: עיצוב התלבושות, הצילום, האימג'ים המסקרנים, הפסקול שגורם לזוז באי נוחות. אבל העיוותים הגופניים מופיעים רק בשלב מאוחר מדי בעלילה, שנמרחת הרבה יותר מדי זמן.
אורכו של הסרט של הוא כמעט שעתיים, והוא מספר סיפור שמצליח לקפוץ בין זמנים באופן ברור, ללא צורך בדמויות מיותרות או בקווי עלילה שוליים. בסדרה, קיימים שני קווי עלילה כאלה: הראשון הוא סיפורו של טום (מייקל צ'רנוס), רופא שביצע ניסויים כל כך לא חוקיים שאף אחד מלבד התאומות לא מוכן לעבוד איתו. זוהי דמות שלא ברור מדוע התעמקו בה מלכתחילה, ויש הרגשה שהוא נמצא שם רק כדי לבזבז זמן. קו עלילה הנוסף הוא זה של אליוט מול אגנס, אישה הומלסית שאליוט מתחברת איתה על רקע שנאה הדדית. גם במקרה הזה הסיפור לא מוביל לשום מקום, מלבד עוד חומר בעירה לקראת הסיום העגום.
רייצ'ל וייס עושה שני תפקידים שונים ומצוינים, אבל זה לא מצדיק את קיום הסדרה. עיבוד טלוויזיוני ליצירה הכי גדולה של קרוננברג צריכה להרחיב את העולם הקיים – אבל לא בכל מחיר. מי שדווקא כן עושה עבודה טובה בזה היא הדמות של ג'ניפר אילי, רבקה, המשקיעה במרפאת היולדות של אליוט ובברלי. היא ממלאת את תפקיד הנבל כמו שצריך (תחליף לדירקטוריונים של בית החולים בסרט) ובפרק 2 מקבלת את הבמה הראויה לה. הפרק השני גם הוא מבולגן ולא קוהרנטי, מלא בקאטים לא ברורים וקפיצות בזמנים, אבל הוא ללא ספק המסקרן מכולם, ומדגים באופן כאוטי ונפלא את הדינמיקה בין התאומות.
הסדרה מלאה בכשרונות. צוות הבמאים שבראשם שון דורקין שביים שלושה פרקים ולורן וולקשטיין שביימה שני פרקים, הצליחו להביא תמונות מעניינות. המעניינת מכולן היא זו שבה אחת הדמויות קורעת בטן הריונית ושולפת ממנה תינוקות חיים, תמונה שמזכירה ביצה חייזרית וגורמת לנו להבין עד כמה מפלצתי יכול להיות הגוף האנושי.
אבל אפילו בשביל זה לא היו צריכים שש שעות. אפשר היה לקצר מכל פרק לפחות רבע שעה ולהגיע לתוצאה זהה, ללא קפיצות זמן מיותרות. הטוויסט שהוכנס כאפילוג הוא מעניין וממלא חלק מהחורים שנוצרו לאורך הסדרה, אבל הוא גם צפוי ומתבקש.
הסדרה לא מצליחה לזעזע. במיוחד כי את הסטנדרט לזעזוע קבע קרוננברג, והוא די גבוה. הדיאלוגים מעניינים, למרות שוייס כאליוט יכולה להיות מתאמצת מדי. בל הסדרה מתקדמת באיטיות נוראית, מה שהופך את הדיאלוגים המעניינים לפחות דומיננטיים, פשוט כי קשה לעקוב.
"תאומות המריבה" היא אוקסימורון. מצד אחד היא איטית ומתמשכת הרבה יותר מהרצוי, ומצד שני קופצת בין זמנים ובין אירועים שונים הלוך ושוב – ולכן קשה לעקוב אחריה. עלילות הצד מנופחות יתר על המידה, וזה לא משנה כמה כישרון יש לרייצ'ל וייס או ליוצרי הסדרה, עדיין אין שום הצדקה לכך שהיא תהיה סדרה.
זה נחמד שיש סדרה שמבוססת על סרט של קרוננברג. זה היה נחמד לראות את זה כפרודיה ב"ריק ומורטי" וזה נחמד לראות את זה עכשיו על המסך, אבל אם הוא סיפר בשעתיים סיפור מצוין – הרי שסדרה שאורכה שש שעות במצטבר צריכה להיות מוצדקת. התוצאה, לצערנו, עושה עוול לסרט המקורי המצוין.
"תאומות המריבה", עכשיו באמזון פריים