תאומי הגורל

סרטים על ילדים במלחמה, כמו "גנבת הספרים" ו"הילד בכתונת הפסים" – שמציגים את אימי ההיסטוריה דרך נקודת מבט ילדותית ומרוככת – חוטאים לרוב במלודרמטיות ובסנטימנטליות יתרה. "המחברת הגדולה", עיבוד לספרה המהולל של אגוטה קריסטוף משנת 1986, הוא משהו שונה לגמרי. זה לא סרט לילדים, אלא חיווי אירוני, עמוק ונוקב על השמות שמחוללת המלחמה בנפש האדם, והצפייה בו קשה מאוד אך מרתקת.

הפתיחה מוכרת – בהונגריה של 1944 מחליטים זוג הורים לשלוח את בניהם בני ה־13 לגור אצל הסבתא בכפר עד חלוף המלחמה. הם חושבים ששם יהיה להם יותר טוב, אבל הסבתא (השחקנית הוותיקה פירושקה מולנר), המכונה בפי כל "המכשפה", היא אישה קשה ומרירה הנוטרת לבתה, והיא מתאכזרת אל התאומים ומעבידה אותם בעבור האוכל הדל שהיא נותנת להם. יש כאן הדים של הנזל וגרטל, אבל האימה צומחת מהמציאות ולא מהאגדה, וכל הדמויות (שנותרות חסרות שם) מוצדקות מבחינה פסיכולוגית. סמוך לכפר יש מחנה מגודר שהמפקד הגרמני שלו (אולריך תומסן הדני) עבר להתגורר בחצרה של הסבתא. מדי פעם הוא מביא עמו את החייל החביב עליו.

היחסים בין הקצין לפקודו נשארים מרומזים, כמו גם השאלה מה בדיוק קורה במחנה, אבל האלימות, הסבל וגסות הנפש שהילדים רואים בכפר מביאה אותם לתובנה שעליהם להתחשל פיזית ונפשית כדי לשרוד, והם מתחילים להרעיב את עצמם ולהכות זה את זה עד זוב דם. בזו אחר זו ניתכות עליהם ועל הסובבים אותם מכות קשות, ולעתים נדמה שהסרט מגזים, אבל הבימוי המאופק משאיר את הזוועה מחוץ לתמונה, ו"המחברת הגדולה" צובר נימה של אלגוריה. רק שני אנשים נחמדים אל התאומים בלי לרצות תמורה. באופן אירוני אלה הם הקצין הנאצי והסנדלר היהודי (לפני שאוספים את היהודים מהכפר).

התאומים שואבים כוח זה מזה, וכדי להתכונן לבאות הם מלמדים את עצמם להרוג, בהתחלה דברים קטנים כמו חיפושיות, ובהדרגה גם דברים גדולים יותר. את חוויותיהם ותובנותיהם הם כותבים ומאיירים כתלמידים טובים במחברת שאביהם נתן להם, ומדי פעם האיורים מתעוררים לחיים באנימציה גרומה. כמו ב"צא וראה" של אלם קלימוב מ־1985, הבנתם הסובייקטיבית את המציאות המעוותת משחיתה את נשמותיהם. הבמאי ינוש סאס מעצים את התהליך על ידי הנחיה מדויקת של התאומים יפי המראה. השניים צמודים זה לזה, נעים בתיאום מלא, ובהדרגה הולכים ונדמים למפלצת דו ראשית. הם אינם מזמינים הזדהות, ולכן הסרט מחולל מועקה. עם זאת העלילה מרתקת והצילום היפה של כריסטיאן ברגר (צלמו של מיכאל הנקה) עוזר לנו להתמודד. והסוף, שבו מתואר השיעור האחרון שהאחים מלמדים את עצמם, מותיר אותנו המומים.

השורה התחתונה: סרט מצמרר על השחתת הנפש שמחוללת המלחמה