תורת הכאוס: "פאודה" היא אקשן ישראלי מהודק ומעורר מחשבה

סדרת המתח החדשה "פאודה", שמגוללת את סיפורה של יחידת מסתערבים של השב"כ, הספיקה לגרור השבוע כמה וכמה ביקורות חיוביות. ובצדק. מדובר באקשן ישראלי מרשים ומהודק שכיף לצפות בו. ליאור רז, כוכב הסדרה ואחד משני יוצריה – לצד הכתב לענייני ערבים של "וואלה!", אבי יששכרוף – הוא שחקן מצוין שמבסס את עצמו כאכבר־גבר הישראלי הנוכחי של הקולנוע והטלוויזיה בארץ, משבצת שמילא בעבר יפתח קליין. הוא עשה זאת כמאבטחו של ראש הממשלה ב"ילדי ראש הממשלה", כבעל השתקן והחרמן שלא מתעניין בשירה בשיט ב"הגננת" וכעת גם כדורון קביליו, אקס שב"כניק שפרש מהשירות כדי להכין יין בביתו שבמושב.

בתחילת הפרק הראשון של "פאודה", קביליו נקרא לשוב ליחידה כדי לעזור בחיסולו של טרוריסט העל, תאופיק "הפנתר" חאמד, שקביליו חשב שחיסל בעבר, אבל מתברר שטעה. סצנת גיוסו מחדש, שמתרחשת בין שורות הגפנים שלו במושב, מעלה את החשד שבשב"כ מפנקים בוואחד פיצויי פרישה או לחלופין שהסדרה מתרחשת אחרי שבוז'י ניצח את הבחירות והעניק קרקע חינם לכל ישראלי.

כמה ביקורות שפורסמו על "פאודה" (אי סדר/כאוס בערבית), כמו גם טקסט אישי שכתב עליה יששכרוף בעצמו ב"וואלה!", שיבחו את הייצוג המורכב של הפלסטינים בסדרה. הטענה שחזרה על עצמה היא ש"פאודה" חושפת את הפן האנושי של אלה שאינם נחשבים אנושיים בעינינו – המחבלים הרצחניים – ומראה שגם הם אנשים מורכבים שמשפחותיהם יקרות להם. זוהי חוליה נוספת בדיון על אופן הייצוג של ערבים בטלוויזיה ובקולנוע בישראל, דיון שהוא חלק משיח רחב יותר על ייצוג של קבוצות מיעוט (מזרחים, חרדים, אתיופים וכו') על המסכים השונים, שיח שהאקדמיה וחוקרי הקולנוע החדירו לתקשורת בהצלחה יתרה.

אך בכל הקשור לייצוג ערבים – הניתוח הזה לא תופס. סביר להניח שגם אם ישתנה אופן ייצוגם של ערבים בטלוויזיה בארץ, היחס הגזעני והחשדני אליהם ברחוב לא ישתנה. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא הסדרה "עבודה ערבית", שלאורך שנים הציגה את ערביי ישראל באופן מורכב, קומי ומחמיא בסך הכל – מהפכה של ממש לעומת "המסעדה הגדולה" הסטריאוטיפית להחריד מהאייטיז – ועדיין לא נרשם בעקבותיה שיפור ביחס של החברה היהודית לערבים בישראל. "עבודה ערבית" ממשיכה לגרוף רייטינג מדהים מדי עונה והגזענות כלפי ערבים רק גוברת, כפי שהעיד הקיץ האחרון. זה שונה, אגב, במקרה של הדיון העדתי. הייצוגים הטלוויזיוניים המורכבים יותר של מזרחים בשנים האחרונות ("זגורי אימפריה", "30 ש"ח לשעה" ועוד) כן משפרים במשהו את הדימוי שלהם בתודעה הציבורית, ותורמים לשיח המזרחי החדש והמבורך שמתגבר פה.

נדמה שבכל הקשור לערבים ולטלוויזיה הישראלית, ההבדל טמון במרחק בין המושגים "ייצוג" ו"הופעה". וכך גם ב"פאודה" – הנקודה המעניינת בסדרה אינה בהכרח הייצוג המורכב של דמות המחבל, אלא הטייטל של אחד משני התסריטאים: הכתב לענייני ערבים, אבי יששכרוף. האיש הוא עיתונאי מצוין שעושה עבודה טובה ומקצועית כבר שנים ב"הארץ" וב"וואלה!", וכן בהופעות טלוויזיוניות מדי פעם. אבל כשחושבים על זה – מדוע יהודי מסקר את ענייני הערבים ולא ערבי? ולמה בעצם הטלוויזיה הישראלית (כמו גם העיתונים ואתרי האינטרנט), מקדישה לכל הפלסטינים, כ־4 מיליון איש בקירוב שחיים בגדה, בעזה ובירושלים, כתב אחד בלבד?

ייצוג של דמויות ערביות פיקטיביות בטלוויזיה, מתקדם ככל שיהיה, לא תורם במאום לאופן שבו יהודים רואים ערבים. הופעה של ערבים בטלוויזיה, לעומת זאת, עשויה לעשות מעט הבדל. לא רק ככתבים לענייני ערבים אלא גם ככתבים ל"ענייני יהודים": חוץ, חינוך, בריאות, רווחה ואפילו כפרשנים פוליטיים. את הכתב לעניני התפוצות נשמור לדרוזים. בכל זאת.

השורה התחתונה: "בית לחם" פוגש את "השוטר"