אשליה אופטית: האמנות הגנרית שגורמת לצרכן להרגיש "מבין עניין"

– "לאפרת, תודה על תמונה מדהימה שנתנה צבע וחיים לפינת האוכל שלנו. אין גבול למחמאות"
– "אין לי מילים לתאר את הערכתי לא עלה בדעתי שלאחר שרכשתי ציור בהזמנה ועל פי בחירתי תציעי להחזירו ולהזמין חדש רק משום שראית שהציור שהזמנתי אינו מתאים לסלון החדש שלי"
– "נכנסנו בגלל הצבע רכשנו בגלל המקצועיות והיופי. שווה כל שקל. ממליץ!"

(מתוך "לקוחות מספרים", האתר של אפרת אילן)

אפרת אילן, למי שאינו מכיר, עומדת בראש אחת החברות הבולטות בישראל שעוסקות בתחום אמנות האווירה. ממש כמו הרהיטים בחנויות הסמוכות אליה בדן־דיזיין סנטר שבבני ברק, ציורי האקריליק של החברה מחולקים לקטגוריות, בהן אמנות יהודית, אמנות אבסטרקט ואמנות אורבנית. הציורים ממותגים בשמות כגון "פרח לב אדום" ו"טוקיו ללא הפסקה". במילים אחרות, אילן היא האישה שאליה פונים כשרוצים לוודא שהציור בסלון יתאים להדום, או במהלך שיפוץ סניף של קופת חולים, בשלב הטאץ' האחרון.

>> וינטג' כדרך חיים: ביקור בדירה המעוצבת של מור פפו

מובן שאילן אינה הנציגה האקסקלוסיבית של אמנות האווירה בישראל. יש אינספור גלריות וחנויות קטנות שמוכרות יצירות גנריות, ואפילו בקטגוריית אביזרי נוי של איקאה הצרכן הממוצע יכול לספק את מאווייו האמנותיים עם סט גרונבי, שכולל תשעה תצלומים ארכיטקטוניים מעוקרים מאמירה בשחור־לבן. לחלופין הוא יכול לשלם 595 ש"ח עבור ביורקסטה, תמונה עם מסגרת שבה מופיע דימוי של יער בערפל שייתכן שעיטר גם חלק מאוסף המכתביות שלכם בשנות ה־80.

"אמנות אווירה היא ז'אנר עיצובי שלוקח את יצירת האמנות, מנקה אותה מכל סממן ערכיומשתמש בה כאלמנט קישוטי ליצירת אטמוספירה מתאימה לחלל המעוצב," אומר הצייר והאדריכל איתי פיק, שחקר את הנושא במסגרת לימודיו. "מדובר בעיקר בציורים ובפסלים שאמורים לשדר סטטוס בזמן שהם משלימים ומותאמים לצבע הריפוד של הספה והשטיח שבחדר".

במילים אחרות, אם אמנות נוצרת כדי לאתגר את הצופה לחשוב ולהרגיש, אמנות אווירה מיוצרת כדי לגרום לצרכנים שלה להרגיש כמו מביני עניין, כאלה שעשו יותר מקניית רפרודוקציה של רובנס והנחתה בלייסטים. ההבדל הזה מומחש בסרט "בסקיאט", על חייו של ז'אן מישל בסקיאט, בסיצנה שבה זוג אספני אמנות עשירים מגיע לסטודיו של האמן הניו יורקי. במהרה ניטש ויכוח בין השניים על ציור ירוק לסלון בשאלה אם "יוכלו לחיות עם הצבע". "תרצו שאהפוך אותו לחוּם חרא נחמד?", שואל בסקיאט, לפני שהוא מייעץ להם לנסות את מזלם אצל מעצב פנים. מעבר לסאטירה המחוכמת על ייקור שוק האמנות והסחר ביצירות כבמוצרי צריכה, הסצנה היא אמירה על ההבדל שבין עיצוב ואמנות.

משהו בין טראש לזהב

שנות ה־80, התקופה שבה צמח בסקיאט, הייתה תקופה חסרת תקדים מבחינת שוק האמנות. ככל שמחירן של יצירות הרקיע שחקים, האמנות הלכה והפכה לסמל הסטטוס האחרון של אספנים עשירים, לאחר שבמהלך המאה ה־ 20ניסו אותם עשירים לבדל את עצמם משאר המעמדות באמצעות מותגים, השכלה ונסיעות לחו"ל, ומעמד הביניים הצליח שוב ושוב להדביק את הפער, גם אם היה מדובר באותן החליפות אך מבתי כלבו זולים ובטיסות צ'רטר.

עם זאת, בשנים האחרונות מתערער גם שריד אחרון זה של גבול ברור בין אמנות "טובה" לאמנות "גרועה" על ידי מעמד חדש של אמנים. לדברי איתי פיק מדובר ביוצרים שמצאו שוק גדול של קהל שמחפש מעבר לקישוט הסלון, את סמל הסטטוס שבא עם החזקת אמנות מקורית בבית. "בגלריות אמנות שמתמחות בדבר מוצגות יצירות שמזכירות בצורה ברורה מאוד, על סף הפלגיאט, עבודות של אמני פופ מפורסמים מאוד מהמאה ה־20", אומר פיק. אלה ציורים שנראים כמו העתקים מוחלטים של בסקיאט, וורהול, דמיאן הירסט וג'קסון פולוק. מבחינה טכנית העבודות מבוצעות ברמה גבוהה, הן חתומות כיצירות מקור ונמכרות במחירים של אמנות גבוהה ולא במחירים של חיקויים זולים".

לדבריו של פיק עבודות אלו שואפות להתקיים בו זמנית בשני מישורים של עולם האמנות – האמנות היפה ליודעי דבר והאמנות חסרת היומרה שנמכרת כדי לקשט הבית, מהסוג שמייצרת אפרת אילן. "זהו מהלך מחוכם של ניכוס אמנותי, ויש בו עניין כי במובן מסוים הוא ניצחון קטן של פעולת המלאכה על האמנות הרעיונית, והתמסרות מוחלטת של תהליך האמנות, העוסק בחקירה וגילוי במהותו, לכוחות השוק הקפיטליסטי", מוסיף פיק. "אם ישנן בעבודות אלו איכות ואמירה, הרי שהן באות לידי ביטוי באומץ ובחוסר הבושה שבניכוס התרבותי כדי לספק לצרכן את המוצר שבו הוא חושק, בטענה שבכל מעשה זיוף קיים אלמנט של אותנטיות".

פיק מוסיף ומסביר שזוהי תופעה שמאפיינת תרבות עכשווית: "זוהי התמסרות מוחלטת לפעולת ה"רדי מייד". הניסיון לחבר בין אמנות למוצר צריכה להמונים הוא אקט מורכב ועדין שיש לנקוט במשנה זהירות. באופן כמעט מוחלט תוצאתו היא אמנות מנוונת".