תמונת מצב: האמנות והקולנוע במיטבם כשהם מגיבים למשברים בישראל

מלחמת ששת הימים

"הוא הלך בשדות", יגאל תומרקין, 1967
בבוקר שאחרי מלחמת ששת הימים מדינת ישראל התעוררה למציאות של אופוריית ניצחון משכרת. בעולם האמנות, לעומת זאת, החלו לבעבע זרמים תת קרקעיים של התנגדות וביקורת, כולם התנקזו ליצירה איקונית אחת שמסמלת את יריית הפתיחה לגל האמנות הפוליטית של שנות ה־70. "הוא הלך בשדות" של יגאל תומרקין הציגה לאמנות הישראלית את דמותו של האנטי גיבור הפצוע והכואב – ההיפך הגמור מהצבר ההרואי נוסח אורי מהרומן המיתולוגי של משה שמיר, שעל שמו קרויה העבודה (בהשראת שירו של אלתרמן). באסמבלז' הפיסולי הציב תומרקין מראה כואבת, אלימה ומדממת, וניפץ את אתוס הצבר יפה הבלורית המקריב את חייו למען המדינה. החייל של תומרקין הוא מכונת הרג ספוגה בפגמים ובטראומות – לועו פעורה כמו של חיית טרף פצועה, עורו חרוך, מכנסיו מופשלות ובטנו מבותרת, חושפת קרביים עשויים פצצות, מרגמות וכלי נשק. לצפייה בפסל

הפוליטיקה של הסבנטיז

"הבעיה של הציור היא הבעיה הפלשתינאית", משה גרשוני, 1977
שנות ה־70 היו תקופת הזוהר של האמנות הפוליטית בישראל, שהתמודדה עם הדי מלחמת ששת הימים, טראומת מלחמת יום הכיפורים, והחלפת השלטון על ידי מנחם בגין. אינספור עבודות מכוננות ומשפיעות נעשו באותן שנים, והבולטת שבהן, שהפכה במרוצת השנים לסלוגן של אמנות התקופה, היא זו של משה גרשוני. העבודה – יותר מחווה פוליטית מאשר ציור – מסמנת את שיאו של מרד הסטודנטים בבצלאל, מהאירועים הדרמטיים של שנות ה־70 שביטאו את הרוח המשברית של התקופה, ואת אווירת המהפכה ההיפית שהגיעה לישראל באיחור של עשור. גרשוני, שהיה אז מורה בבצלאל וממנהיגי המרד, יצא עם תלמידיו לרחובות ירושלים והצמיד לשמשות המכוניות פתקים צבועים בצבע אדום-דם, צבע שיהפוך לסמלו המסחרי, ועליהם משורבט המשפט האלמותי: "הבעיה של הציור היא הבעיה הפלשתינאית". היה זה סיכום תמציתי לשנות ה־70, וסמל להשלמת המהלך בהפיכתה של האמנות לכלי פוליטי, גם אם לא תמיד יעיל.

מלחמת לבנון

"מפלגת בבל", דן ואסתי זקהיים, 1984
במשך חודש שלם בקיץ 1984, במקביל לתעמולת הבחירות לכנסת ה־11, אמן הפרפורמנס דן זקהיים ז"ל ואחותו הצעירה, (לימים השחקנית) אסתי זקהיים, הריצו לבחירות מפלגה פיקטיבית בשם "בבל". הימים הם ימי פוסט מלחמת לבנון. ישראל במשבר כלכלי עמוק, האינפלציה בשיאה והתחושה היא של ימי פומפיי האחרונים. בבגדי ויניל כתומים וסטייל פאנקיסטי – כיאה לתקופה – ערכו האחים זקהיים במוקדים שונים ברחבי תל אביב הפנינג פארודי, שלעג לפוליטיקה הישראלית ולטקסיות הממלכתית המזויפת. היו שם נשיקות לתינוקות ולזקנות, נפנוף ידיים מגג מכונית נוסעת, תהלוכות תיאטרליות, כרזות, לוגו ואפילו סלוגן קליט: "לרוץ פן נפוץ". עם הבחירות, שהולידו את ממשלת הרוטציה בין שמיר לפרס, התפזרה "בבל". בבחירות 1988 היה ניסיון לשחזר את ההצלחה, ולאחר מכן המיצג השאפתני של האחים זקהיים, שפעלו מחוץ לגוורדיה האמנותית, נשכח מההיסטוריה של האמנות. במרץ 2015, ערב הבחירות לכנסת ה־20, שנראו גורליות מתמיד, נערך בגלריה משונע אירוע מחאה שהעלה מן האוב את הפרויקט, והוכיח שגם אחרי 30 שנים הוא הכי רלוונטי שיש.

"ואלס עם באשיר", ארי פולמן, 2008
מלחמת לבנון הראשונה (1982), שריסקה את כל האמיתות המקובלות של צבא הגנה לישראל, ביקרה בקולנוע הישראלי ב"שתי אצבעות מצידון" (1986) וב"עונת הדובדבנים" (1990). אבל רק שנתיים אחרי מלחמת לבנון השנייה היא הגיעה למרכז השיח הקולנועי עם שלישיית סרטים עוצמתית – "בופור", "ואלס עם באשיר" ו"לבנון". שני האחרונים מבוססים על חוויותיהם האישיות של היוצרים, שתפסו מספיק מרחק מהטראומה כדי להיות מסוגלים לבחון אותה. פולמן מתאר את הסיוט הסוריאליסטי וחסר התוחלת מנקודת מבטם של חיילים שנזרקו אל תוך כאוס שבו יד ימין אינה יודעת מה יד שמאל עושה, בעוד הציבור בתל אביב מנותק לחלוטין מהמתרחש בחזית. אבל הייתה זו מחצית השעה האחרונה, שבה עבר לעסוק באחריות הישראלית על הטבח במחנה הפליטים סברה ושתילה, שמשכה את עיקר תשומת הלב בחו"ל.

רצח רבין

"Happy New fear", דוד טרטקובר, 1995
רצח רבין הותיר את חותמו על האמנות הפלסטית יותר מכל אירוע משברי בתולדות המדינה. הרצח כמעט לא היה נוכח בשיח הציבורי, אבל בעולם האמנות הוא הדהד במלוא העוצמה לכל אורך המחצית השנייה של שנות ה־90 וגם לאחר מכן. אמנים רבים הגיבו ביצירתם לרצח באופנים שונים, גם כאלו שהיו בעלי עמדה פוליטית מרוככת עד בלתי נראית. אם לבחור בדימוי אחד מייצג של תחושת הזעזוע והשבר של התקופה, תהיה זו הכרזה של דוד טרטקובר, שנעשתה לכבוד ראש השנה של 95' וחזתה באופן מצמרר את מה שעתיד לקרות חודשיים לאחר מכן. כרזת החג בעיצובו של טרטקובר, שחתום בין היתר על עיצוב הלוגו של "שלום עכשיו", מזקקת את אווירת האפוקליפסה האלימה ששרתה בישראל. הכרזה מדברת בשפת הפרסום והשיווק, אבל במקום למכור מוצר צריכה נוצץ, מוצג במרכזה אקדח תוצרת התעשייה האווירית, ובתחתיתו הכיתוב מבשר הרעות Happy New Fear.

"המדריך לכיסוי תחת", אסי דיין, 1998
שלוש שנים אחרי רצח רבין מתייצב אסי דיין ליד האנדרטה הסמוכה לכיכר ומתנצל. הוא מזדהה כשמאלן וכאיש משפחה שנהג לנצל את הפגנות השמאל כדי להיפגש עם המאהבת הימנית שלו. כך קרה גם בעצרת ההיא ב־1995. פלשבק משחזר את האירוע מנקודת מבטו – הם הזדיינו לצלילי הנאומים ("באמת יש לי תחושה חזקה של כיבוש הימין כשאני דופק את איליין", הוא מספר), ובדרכו הביתה הוא פספס את חדשות הרצח וכמעט התוודה על הרומן בפני אשתו האבלה. מאז הוא נעשה שמאלן טוב יותר, וגם כשנסע למאהבת הוא לא פספס אף הפגנת אבל. כשבטלוויזיה נראית הנכדה נועה נושאת את ההספד שריגש את העולם כולו, איליין, הימנית כאמור, שוכבת לצידו במיטה אדישה ומשועממת. כדרכו של דיין, זה סרט (קצר) על אובדן דרך המתפלש באירוניה עצמית דחוסה.

הדי מחאת קיץ 2011

"מחאת האמנים", תנועה ציבורית, 2011
רוחות המהפכה של מחאת האוהלים ב־2011 לא הולידו יצירות אמנות משמעותיות, אבל חלחלו עמוק אל האמנים הצעירים, שעד אז הואשמו על ידי הדור הבוגר כמדושנים ויבשושיים, והציתו את תודעתם הפוליטית. בשלהי המחאה, לא רחוק ממרכז המאהלים ברוטשילד, התרחשה מהפכה משמעותית בעולם אמנות, רגע שהפיח תקווה והחזיר קצת כוח לאמנים, שתמיד היו האחרונים בשרשרת המזון. במהלך המחאה נגד מוזיאון תל אביב דרשו האמנים (בהתחלה הצעירים ואליהם הצטרפו הבוגרים) צדק ושקיפות אל מול בעלי ההון שלטענתם שולטים במוזיאון. מי שהיטיבה לנסח את אווירת המהפכה ולייצר ממנה דימוי אייקוני הייתה קבוצת "תנועה ציבורית", שחגגה אז 5 שנים להיווסדה. הקבוצה, שידועה במיצגיה הטקסיים, ערכה במהלך אותו קיץ מספר פעולות פרפורמטיביות שהגיבו למחאה ברוטשילד. בהמשך הצטרפה הקבוצה למחאת האמנים במוזיאון, ובסוף חודש אוגוסט, ערב פתיחת תערוכת אמנות הרחוב שהתקיימה בביתן הלנה רובינשטיין, ערכה הקבוצה פעולה במסגרתה היא יצרה שרשרת אנושית ארוכה שחסמה את הכניסה למקום. ב־2015 חזרה "תנועה ציבורית" למוזיאון תל אביב – הפעם קצת פחות ביקורתית – עם תערוכה משלה.

תקופת הצנע

"רובה חוליות", אילן מושנזון, 1979
משחקי ילדים משמשים לא פעם אלגוריה למלחמות המבוגרים. סרטו היפה של מושנזון מתרחש במאי 1950, סביב ההכנות בבית הספר לחגיגות יום העצמאות השלישי, ומספר על שתי חבורות ילדים מאותה כיתה, הנלחמות מלחמה טוטאלית על שליטה בשכונה בתל אביב. שם הסרט מתייחס לכלי הנשק שאמור להעניק יתרון לקבוצה של יוסי. זאת תקופת הצנע, והמצב הכלכלי הקשה גורם לחלק מהעולים החדשים לעזוב את הארץ בכיסוי של "נוסעים לחיפה" (מחמת הבושה). אמו של יוסי, שעלתה מפולין לפני המלחמה, מקשיבה מדי ערב למדור לחיפוש קרובים ברדיו. דווקא מפגש עם קבצנית משוגעת (אופליה שטראל), שהילדים נוהגים לזרוק עליה אבנים, יבהיר סוף סוף ליוסי את טראומת השואה ויגמול אותו ממשחקי מלחמה.

טרור יהודי

"הנערים", חגי לוי, יוסף סידר, תאופיק אבו ואיל, 2019
הסדרה על חטיפתו ורציחתו של הנער מוחמד אבו ח'דיר ממזרח ירושלים, והחקירה שנוהלה על ידי השב"כ עד לכידת הרוצחים והמשפט שנערך להם, עוררה בעת שידורה בארץ שלל אמוציות. כזכור, בתחילתה הציגה בקצרה את אירוע חטיפתם ורציחתם שלושה נערים יהודים בידי מחבלים פלסטינים, ובהמשך התמקדה בפעולת התגמול מצד שלושה מחבלים יהודים. רבים בציבור ובהנהגה הישראלית לא אהבו את הכיוון הדרמטי הזה ודרשו איזון, לכאורה. אבל מי שדבק בסדרה עד סופה זכה לצפות ביצירת מופת טלוויזיונית, שעוררה אמפתיה עזה לחוקר העקשן (שלומי אלקבץ), להורי הנער הפלסטיני (ג'וני ערביד ורובא בלאל-עספור בהופעות מרטיטות) ואפילו לצעיר הרוצחים (אדם גבאי), ובחנה לעומק את יחסי היהודים והפלסטינים בישראל.

הכיבוש

"תל אביב על האש", סאמח זועבי, 2018
המשבר המתמשך של הכיבוש תואר בלא מעט סרטים (אם כי הרבה פחות מכפי שנדמה). זועבי מציע נקודת מבט רעננה, בספרו על תסריטאי (קייס נאשף) בטלנובלה פלסטינית, שמתייעץ בקצין (יניב ביטון) המפקד על המחסום בין רמאללה לירושלים. הרעיון האירוני שקצין צה"ל ישתלט על הנרטיב הפלסטיני משמש בסיס איתן לקומדיה עדינה ומחויכת שהיא גם סאטירה חדה. הטלנובלה מתרחשת ב־1967 ומספרת על מרגלת פלסטינית, שמנהלת רומן עם לוחם חופש/מחבל, וגם עם רב־אלוף ישראלי. בחירת הלב היא גם בחירה פוליטית, ולכן הסרן, שמדמיין את הקצין הישראלי כרומנטיקן שמרכיב את אהובתו על טנק, דורש חתונה. "תל אביב על האש" מצליח לצחוק על שני הצדדים בלי לוותר על אמירה ברורה, ועל כך זכה בפרס אופיר לתסריט.

הפילוג בתנועה הקיבוצית

"נועה בת 17", יצחק (צפל) ישורון, 1982
בתחילת שנות ה־50 חל בתנועה הקיבוצית משבר שגרם לפיצול אידיאולוגי בין תומכי מפ"ם הקומוניסטית לבין תומכי מפא"י שפנו לקפיטליזם המערבי. קיבוצים רבים נחלקו לשניים, היו חילופי אוכלוסין וחברויות ומשפחות התפרקו. סרטו של ישורון מתאר את הפילוג דרך עיניה של נערה תל אביבית (דליה שימקו) שהוריה עזבו את הקיבוץ. אמה המפא"יניקית מכנסת בביתה את פעילי המפלגה לדיונים סוערים. כשהדוד הקומוניסט מגיע לביקור, עוצמת הרגשות מאיימת לשרוף הכל ("אתם רוצים להעלות את הקיבוץ קורבן על מזבח ההתקרבות למערב"). נועה העצמאית, שהוויכוחים של הוריה ושל חבריה הקונפורמיסטים נשמעים לה מזויפים, מעדיפה להפנות גבה לכל הביחד הלוחץ הזה ("אני בעד חיים פרטיים. החצאית שלי זה שלי, זה פרטי שלי"). כשיצא למסכים ב־1982, הסרט דל התקציב קלע לתחושות השבר החברתי בין ימין לשמאל בימי מלחמת לבנון וזכה להצלחה גדולה.