במציאות ישראלית רועשת של זעם והספדים, המילים המדוברות לעיתים מרגישות שחוקות. המפגש בכניסה לגלריה העירונית ברחובות עם התערוכה "מראה טבע" פועל על הנפש ככניסה לחדר אקוסטי מבודד. , התערוכה, באוצרותה של יעל סונינו-לוי, מציגה כאב עצום, קולקטיבי ואישי, אך עושה זאת בלחישה המהדהדת חזק מכל זעקה. סונינו-לוי לקחה על עצמה משימה אוצרותית גדולה: לעסוק בטראומה ובשכול מבלי ליפול למלכודות של קלישאות לאומיות. המיקוד שלה בצמחייה המקומית כמטפורה לקיום האנושי באזורנו מציע לצופה מרחב נשימה והתבוננות פנימית בתוך מציאות רועשת.
>> דוהרים בעקבות הרוח: 27 תערוכות לסופ"ש

הכוח הדרמטי של התערוכה טמון באלכימיה של החומרים – מפגש טעון בין חפצים יומיומיים גסים לבין שבריריות פצועה. בעבודותיו של אברי רגב, המעבר בין החומרים מספר סיפור על שבר ותיקון. באחת העבודות, שיבולת ברזל מושחרת ונוקשה ניצבת בתוך מסגרת מתכתית הדוקה, כמעט חנוקה. בעבודה אחרת, רגב מציג חפץ מתכתי חלוד, המדמה כלי עבודה חקלאי כמו כף חפירה או יעה, שבתוכו משולבים דימויים עדינים של ברוש וצבר בגוונים ירוקים-כחלחלים, המעוררים תחושה של פטינה או נחושת שהתחמצנה. הכלי, המזוהה אינטואיטיבית עם חפירה באדמה – לשתילת חיים או לקבורה – הופך למצע פיזי המכיל בתוכו את סמלי הנוף המקומיים. הניגוד הזה נמשך בתבליט האבן הבהיר שלו, שבו נחקקו עלי דקל ועלי תאנה פראיים, המדמים מאובן המבקש לשמר רגע של חסד צמחי רגע לפני היעלמותו.

עבודותיה של שולי בורנשטיין וולף מביאות איכות חומרית מורכבת של עמלנות ושבריריות. בעבודת המיקס-מדיה שלה, מציג המיצב מבנה אנכי המורכב מחלק עליון דמוי גביע בעל דוגמת שתי-וערב אוורירית ובהירה, המונח על בסיס כהה ומפותל בעל מראה אורגני. המבנה האנכי הזה, המזכיר כלי פולחן קדום, מהדהד יופי לצד פגיעות קיצונית המאיימת להתמוטט בכל רגע. לצדו, עבודת ה"טיקה" העגולה שלה (קוטר כ-80 ס"מ) מציגה טקסטורה לבנה ודחוסה, הנראית כזר אבלים חגיגי או ככתר קוצים עדין המורכב מרשת חרוזים וסיבים מלופפים, המייצר מתח מהפנט בין משיכה אסתטית לתחושת חנק.

אחד ההקשרים המרתקים שעולים מן התערוכה הוא היחס שבין המחזוריות של הטבע לבין הארעיות של הסבל האנושי. כפי שסונינו-לוי מדגישה, מחזור החיים של הצמח מתנהל באדישות מוחלטת לאסונות שחולל האדם. האדמה אינה מבחינה בין דם לדם, והזרעים ימשיכו להתפזר גם על חורבותיהם של בתים שנשרפו.

זהו היבט שמזכיר בצורה עמוקה את מחזוריות הים התיכון, השכן הכחול שלנו. הים, כמו האדמה, ממשיך בגאות ובשפל ללא קשר לדרמות האנושיות המתחוללות לחוף. מחזוריות זו, שיכולה להיתפס כאדישות קרה, מתפרשת בתערוכה דווקא כסוג של נחמה קדומה. יש משהו מרגיע בידיעה שישנו סדר עולמי גדול וחזק יותר ממעשי ידינו ההרסניים.

עבודתו של בנימין הסנוט ממחישה את המפגש בין הנוף הטבעי לחומריות המלאכותית שחודרת אליו. בעבודה זו מוצג בורג בודד הנעוץ בלוח עץ תעשייתי, כשממנו משתרכים חוטי מתכת דקים המתפצלים כלפי מטה כמו מערכת שורשים קרה וזרה. ברקע, מבעד למיקוד המטושטש, ניצבים גזעי עצים יבשים כמו יער קרוע לאחר שריפה – מטפורה מדויקת לפצעים שאנו מותירים בנוף, פיזיים ונפשיים כאחד.

אל מול המבנים המתכתיים האלה ניצבות עבודותיה הדרמטיות של לאה טופר. ברישומי הפחם שלה, טופר מתעדת את הקמילה במלוא כוחה. הפחם החרוך מייצר דימויים של תפרחות נבולות וצנוחות, המזכירות ראשים מורכנים באבל. בציור שמן קטן יותר על לוח עץ, טופר מתמקדת בתקריב של פנים אנושיות – זוג עיניים כהות, עמוקות ומיוסרות המביטות ישירות בצופה מתוך מריחות צבע בגוני אדמה חרוכה. המבט הזה, מבועת ועייף כאחד, קושר סופית בין חורבן האדמה לשבר הנפשי של האדם החי עליה.

בסופו של דבר, ההישג הגדול של "מראה טבע" הוא האומץ להציג כאב בשקט. בעולם אמנות שלעיתים קרובות מרגיש מחויב להגיב בפרובוקציה או באמירות פוליטיות חד-משמעיות כדי לזכות בתשומת לב, הבחירה באיפוק ובחומריות עמלנית, שבירה ופצועה היא מעשה רדיקלי.

הכאב הישראלי עמוק מכדי לגשת אליו בגסות רוח. "מראה טבע" מזכיר לנו שהצמיחה האמיתית זקוקה לזמן ולשקט. בכך טמון כוחה של התערוכה: היא מניחה מולנו מראה עשויה אבן, ברזל, חרוזים ופחם, ומאפשרת לנו להביט בבבואתנו הפצועה ולדעת שאנחנו עדיין כאן, מנסים להכות שורש מחדש בתוך חולות הזמן.

• אמנות
• מחוץ לתל אביב
• ❤ תרבות