כשנכנסתי לתערוכת הזיכרון "החלל שנשאר" – פרי שיתוף פעולה בין עמותת "מועצת אוקטובר" למרכז פרס לשלום ולחדשנות, לציון שלוש שנים לטבח 7 באוקטובר, באוצרות עמק קידר-גומעה וביוזמתה של עופרי ביבס-לוי – הבנתי מיד שזו תערוכה מסוג אחר. זו אינה תערוכה מוזיאלית בעלת צביון אסתטי מוקפד, אלא פסיפס אנושי חי, רוטט ונושם, שנלקח ישירות מן הבתים. התערוכה אינה מסתפקת בהצגת פריטים דוממים, אלא מעניקה למבקר תחושת שייכות עמוקה, כאילו הוא פוסע בחדרים שנותרו יתומים אך ממשיכים להכיל את פעימות הלב של דייריהם.

מול טרגדיה עצומה שקשה לעכל עד תום, הטבע האנושי נוטה לעיתים לחפש מחסה באנדרטת זיכרון קרה. ואולם, הבקשה המרכזית כאן היא להאיר את החיים שנגדעו, אך עודם שמורים בתוך השכול. הבחירה להציג את שגרת היומיום מרגשת ומדויקת. היא מחייבת אותנו להסתכל מבעד לדמעות ולהבות השריפה אל עתיד של בחירה באהבה, בתשוקה ובניצחון הרוח, מבלי להסתפק בקיבעון רגשי.

התערוכה לוקחת את המבקרים למסע מטלטל. ציר הזמן שלה נע מהשקט המתעתע של אותה שבת בבוקר, בקיבוצים, בערים, ביישובים ובמסיבת הנובה, דרך אימת הטבח, ומסתיים במפגש עם "החלל שנשאר". כוחה העמוק טמון בהחלטה הנחושה שלא להתמקד בנקודת הסיום הטרגית, אלא במי שהיו האנשים קודם לכן. הבחירה להביט בחיים שנגזלו דרך האהבה, התשוקה ומלאות החיים של הצעירים והצעירות היא הצהרה על ניצחון החיים על המוות.

לאורך המסלול הרציף בחלל, החפצים האישיים הופכים לנוכחות פועמת ומרכיבים יחד סיפור חיים שלם. כובע הקיץ של שחר בן נעים ז"ל שומר את חום השמש ואת האהבה למרחבים הפתוחים, והסטטוסקופ של הפרמדיקית עמית מן ז"ל ממשיך להדהד את פעימות הלב שלה ואת מסירותה, שבמסגרתה נלחמה על כל נשימה עד הרגע האחרון. הגיטרה של עידן הרמתי ז"ל מזכירה שלא ניתן למוזיקה לדום ושעלינו להמשיך לרקוד כפי שהם עשו, ממש כפי שהמכתבים והמילים של הדר מרים כהן ז"ל מגלמים רוח, מחשבה צלולה ועומק שלא כבו.

אל אלה מצטרפת המצלמה של הצלם רועי עידן ז"ל, שהנציחה ברגישות שקטה את רגעיהם היפים והשבריריים של החיים קודם שנחרבו. צנצנת החמוצים של יורם מצגר ז"ל מגלמת שגרה ביתית חמה וטעמים מוכרים של חיים שלווים. והכורסה של איציק אלגרט ז"ל היא מיצג דומם אך זועק של נוכחות נעדרת.

הרי כאן בדיוק טמונה המערכה העמוקה ביותר של זמננו. האויב לא הסתפק בלקיחת חיים פיזיים, אלא ביקש לעקור את התקווה מן השורש, לכבות את התשוקה למקום הזה ולהטביע אותנו בייאוש שבו השכול שולט כיד המלך. אולם מול כוונה זו, תגובתנו חייבת להיות שונה בתכלית: אנו מזכירים לו שאחרי יום הזיכרון אנו חוגגים עצמאות, ו"נצח ישראל לא ישקר".

הכאב נוכח, צורב ובלתי נמנע, והחלל שהותירו אינו ניתן למילוי. אולם במקום לשקוע ביגון ובאפר, התערוכה מציעה לנו מבט אמיץ ואוהב. היא לוחשת לנו שאת האור הגדול שהשאירו אי אפשר לכבות. דרך חפציהם, דרכם ויצירתם, אנו בוחרים מדי יום להמשיך, להוקיר תודה על הזכות לכך שהיו חלק מחיינו ולחיות במלואם. האויב אולי פגע בגוף, אך את הנפש, התקווה והאהבה למקום הזה הוא לעולם לא יצליח לקחת מאיתנו.

• שבעה באוקטובר
• תערוכות
• מרכז פרס לשלום