תסביך אב: האם ניתן לעשות תערוכות מחווה לאמנים ישראלים?

השקת פרויקט מחווה ענקי לאמן הגרמני יוזף בויס רק שופכת אור על חוסר היכולת של עולם האמנות הישראלי לנהל דו שיח רציני עם הדורות שקדמו לו

עבודה של יעל רשף מתוך "מחוווה לים האדום"
עבודה של יעל רשף מתוך "מחוווה לים האדום"
26 באוקטובר 2015

בשבוע שעבר הושק אחד הפרויקטים הגדולים שנעשו בשנים האחרונות במחוזותינו – מקבץ תערוכות מחווה לאמן הגרמני יוזף בויס, שנראה שעולם האמנות הישראלי מעולם לא שבע ממנו. הפרויקט שאצר ליאב מזרחי מבקש לעמוד על השפעתו ועל חשיבותו של האמן הגרמני על האמנות הישראלית. הפרויקט נפרש על פני חמישה חללים בתל אביב ועוד שניים מחוצה לה (בגלריה הלימודית של מכללת ספיר ובגלריה אגריפס 12 בירושלים). ההומאז' השאפתני לבויס מטיל צל גדול על נושא תערוכות המחווה באמנות הישראלית: האם מחווה ספקטקולרית כזאת יכולה להיעשות כאן גם לכבודו אמן ישראלי? האם יש בכלל מקום לדיאלוג בין אמנים צעירים ל"אבותיהם ואמותיהם", המייסדים?

בימים אלו מוצגות שתי תערוכות המציינות את מורשתם של שני אמני קלאסיקה ישראלית וששופכות מעט אור על הבעייתיות בתערוכות מחווה: "מחווה לים האדום" במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד ו"דיוקן עצמה" של לאה ניקל במוזיאון הרצליה הן תערוכות קטנות, מינוריות וזניחות למדי. "מחווה לים האדום" היא השנייה משתי תערוכות מחווה למרסל ינקו שמציינות 120 שנה להולדתו (החלק השני של התערוכה, "קווים לדמותו", הוצגה בקיץ במוזיאון הנגב והתמקדה בהיבט הפיגורטיבי של יצירתו). התערוכה בעין הוד כוללת עבודות של 37 אמנים, שניים מהם התארחו בתוכנית השהות בכפר. האמנים התבקשו ליצור עבודה חדשה על בסיס גיליונות הדפסי אופסט של ינקו בסגנונו המאוחר, מעין מופשט ביומורפי בסגנון אסכולת ניו יורק. הבחירה בסוג כזה של דיאלוג נראית מאולצת, ילדותית ומשמימה. ניכר כי רוב האמנים לא גילו עניין רב בפרויקט ויצרו עבודות כלאחר יד. יותר מאשר "תערוכת מחווה שאמורה לבחון בצורה מעמיקה את השפעתו של האמן על האמנות העכשווית", במילותיה של האוצרת, התערוכה נראית כמקבץ עבודות שנאספו מסדנת יצירה לילדים.

Angry Rabbit של סניה קואוזו מרטל. מתוך "מחוווה לים האדום"
Angry Rabbit של סניה קואוזו מרטל. מתוך "מחוווה לים האדום"

שתי עבודות בתערוכה מייצגות במובהק את הניתוק והיחס המזלזל של אמנים כלפי הדורות שקדמו להם: "למה מי מת" של יובל שאול ו"בתיאבון" של קבוצת תו. עבודות אלה מגחיכות את שוק הליטוגרפיות של אמני הקלאסיקה, שנחשב זול, נחות ולא ראוי להצגה מוזיאלית. שאול מסגר את ההדפס של ינקו במסגרת יוקרתית והוסיף לה חריטת לייזר מוזהבת (מעין שי גנרי לחובב האמנות המרושש), וקבוצת תו הפכה את הליטוגרפיה של ינקו לפלייסמט מעוצב. לא מדובר בעבודות מתוחכמות או מסקרנות במיוחד, אבל הן בהחלט משקפות את התחושה מכמירת הלב שלתערוכות מחווה מעמיקות באמנות הישראלית אין מקום של ממש.

"דיוקן עצמה" במוזיאון הרצליה מציינת עשר שנים לפטירתה של הציירת לאה ניקל ומציגה אסופת ציורים חלשה למדי של הקולוריסטית הנפלאה, שמעולם לא נתפסה כקלאסיקה מיושנת שעבר זמנה. אף שלא נס לחה של ניקל גם עשור לאחר פטירתה, התערוכה במוזיאון הרצליה נראית כמו נטע זר במוסד שמתיימר להציג אמנות צעירה ובועטת. בצד תערוכת הווידיאו הפוליטית "שירת המקהלה" שאצרה מעין שלף, התערוכה של ניקל נראית מיושנת ולא רלוונטית בעליל. אוצרת התערוכה איה לוריא הייתה עושה בחוכמה לו ביכרה כיוונים אוצרותיים מרעננים יותר על פני עיסוק באחד הנושאים הטרחניים והלעוסים באמנות – הדיוקן העצמי בציור המופשט. היה יכול להיות מעניין לבחון היבט חדש ביצירתה של ניקל או לשלבה עם ציירים עכשוויים, כפי שהשכילה לעשות נעמי אביב ז"ל בתערוכה המופתית "במרחק השחור" ב־2010 במוזיאון אשדוד. אביב יצרה שם דיאלוג מרתק בין ניקל ובין חן שיש הצעירה, והתמקדה בעבודות של שתי האמניות המבוססות על שחור.

עבודה של יעל רשף מתוך "מחוווה לים האדום"
עבודה של יעל רשף מתוך "מחוווה לים האדום"

התערוכות לכבוד ניקל ולכבוד ינקו מדגישות ביתר שאת כי שימור מורשתו של אמן היא עבודה בלתי פוסקת וכלל לא קלה. בשנים האחרונות נעשו כמה ניסיונות לקיים דיאלוג מעמיק בין האמנות העכשווית לקלאסיקה, רובם ככולם על ידי אוצרים בוגרים, בהם כאמור נעמי אביב ז"ל בתערוכה שאצרה לניקל ושיש, גדעון עפרת בתערוכה "הנמרודים החדשים" שבחנה את השפעתה של אחת היצירות האיקוניות בתולדות האמנות הישראלית – הפסל "נמרוד" של יצחק דנציגר, ועבודת האוצרות המצוינת של מוניקה לביא ושל טלי תמיר, קודמתה במוזיאון נחום גוטמן שבנווה צדק. שתי האוצרות הצליחו לקשור בעשרות התערוכות המתחלפות מדי שנה בין השפה "הגוטמנית" התל אביבית, המתיילדת והססגונית לבין האמנות העכשווית, שלמראית עין אין לה דבר וחצי דבר עם יצירתו של גוטמן שנתפס בעיקר כאמן של מזכרות לתיירים.

טיפוח מורשתו של אמן היא בעלת חשיבות רבה ללא צל של ספק, על אחת כמה וכמה כשדורות האמנים מתחלפים בקצב מהיר ואף אחד מהם לא מביט אחורה בערגה על קודמיו. גם על האוצרים הצעירים מוטלת המשימה לצאת ממסגרת האמנות העכשווית והצעירה שהם נאחזים בה בקנאות, ולהעז לגעת בחומרים שכמעט ולא נחשפים אליהם בבתי הספר לאמנות.

"מחווה לים האדום", מוזיאון ינקו דאדא בעין הוד, עד 29.11; "דיוקן עצמה", מוזיאון הרצליה, עד 26.12