האמנים הצעירים התמסטלו מנפטלין ועכשיו הם נכחדים

תערוכת זום, שכבר הפכה למסורת, נפתחה בעיתוי הולם למדי: רגע לפני ששנת הלימודים האקדמית מסתיימת, ומסה של בוגרי בתי ספר לאמנות נפלטים לעולם שלא ממש מחכה להם בזרועות פתוחות. סצנת האמנות עדיין מתרפקת בערגה על ימים יפים בשנות ה־90 ותחילת ה־2000, כשהאמנות הצעירה הייתה הדבר הכי לוהט בסביבה ופרחי אמנות נחטפו כמו לחמניות טריות עוד לפני שתערוכות הבוגרים ננעלו.

שני עשורים עברו, ואין זכר לבאזז של האמנות הצעירה. הבועה (שיש הטוענים שמעולם לא הייתה קיימת) התפוצצה לרסיסים והותירה אמנים צעירים בלי מקום טוב להתחיל בו. לתוך הוואקום הזה נכנסת זום, שמתקיימת בגרסתה הנוכחית זו השנה השנייה. התערוכה מקבצת 22 אמנים מבטיחים שבגרו את לימודי האמנות בשלוש השנים האחרונות. 22 אמנים, שאם לשפוט לפי המציגים בתערוכה הקודמת ב־2016, חלקם הקטן ימשיך להיות פעיל במידה כזאת או אחרת והשאר ייעלמו בתהומות הנשייה.

התערוכה מוצגת השנה במוזיאון הטבע האמביציוזי שנפתח לפני שנה ברמת אביב, מיקום שמזמן שאלות ותהיות על מקומה של האמנות. ההחלטה הספק אוצרותית ספק תפעולית לפזר את העבודות בין שלל הפוחלצים והמוצגים, היא התחכמות שלא עובדת. העבודות מנסות להגיב לאופי המקום ולהיטמע בו, אבל אלה שלא מוצגות בצורה הגלרית הקלאסית ומפוזרות בין קומות הבניין, נאבדות לחלוטין בתוך הכאוס וההמולה ששולטים במוזיאון. ריח הנפטלין, שמשמש כחומר לשימור הפוחלצים אבל בתודעה הקולקטיבית לעולם תישאר בתור זיכרון מבית סבתא, הולם במבקרים מיד בכניסה ונדבק לעבודות.

מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט. ריח הנפטלין נדבק (צילום: איתי בנית)

פני הדור כפני ריח הנפטלין. רוב האמנים מציגים אמנות מנומסת ופוליטיקלי קורקטית נעדרת התלהבות הנעורים ושמחת העשייה שהייתה נחלתם של צעירי שנות ה־90, ושלא לדבר על מחיר הכניסה (50 ש"ח) שמעמיד את האמנות בתור מוצר צריכה פריבילגי וידידותי למשפחה.

עצוב להודות, אבל העבודות הטובות בתערוכה הן אלו שנטמעות בחלל עד כדי חוסר נראות. מיכל לופט מציגה מיצב שהוצג בנוסח דומה בתערוכת הבוגרים בשנקר לפני שנה. אחת הפינות של המוזיאון הוסבה לחדר המתנה אפרורי שהצמיח גידולים משונים. הבעיה היא שאף אחד לא שם לב אליה. לא מעט אנשים נצפו מתיישבים על הכיסאות המפלצתיים וכשהם גילו שמדובר ביצירת אמנות, הם עמדו נבוכים לכמה רגעים ומיהרו לעזוב בלי לגלות עניין בעבודה.

כנרת חיה מקס מציגה שאריות של פעולה פרפורמטיבית שנערכה במקום שבה היא נגסה באחד הקירות והותירה בו צלקת בצורת שיניים וסימני ליפסטיק. תעלול ההשחתה האינפנטילי (ואי אפשר שלא לחשוב על סיפור הישראלית שחרטה על קירות הקולוסיאום) הופך אצל מקס לפעולה של ארכיאולוגיה חייתית, כאילו כובשת לעצמה באלימות גופנית טריטוריה, שספק אם מישהו יזכור או ישים לב אליו.

עוד אמנית בולטת, איזבלה וולובניק, שזוכה לתשומת לב לא מובנת מאליה מאז שסיימה את לימודי המדרשה בשנה שעברה, מציגה גם היא עבודה מלאת חייתיות אלימה. בניגוד למציגים האחרים, מיצב הציורים הסרוקים שלה מתכתב באופן שנון עם חלל הלובי בקומה השנייה. וולובניק מנסה להתנגד למקום ולאתגר את האווירה המנומסת והרגועה עם דימויים של ילדות חמודות שהופכות לחיות טרף מאיימות.

סביר להניח שאם לא היה מדובר במוזיאון לילדים, וולובניק הייתה לוקחת את זה למקומות מתריסים עוד יותר. בסופו של דבר, זום היא תערוכה נחוצה בנוף האמנות הצעירה ההולכת ונכחדת, אבל היא זקוקה לחלל תצוגה פחות מעונב ומנומס שיאפשר לאמנים להפגין קצת יותר תעוזה.

← זום, מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, קלאוזנר 12 תל אביב, עד 12.9, אוצרות: גילה לימון וטל בכלר