תפסיקו עם זה – "ווסטוורלד" לא דומה בשום אופן למשחקי הכס
"פארק היורה" עם רובוטים במקום דינוזאורים? כן. מה שטוב לאנתוני הופקינס טוב גם לנו. ביקורת סדרת הטלוויזיה המדוברת "ווסטוורלד"
נתחיל מההייפ, שזה לא שהוא לא מוצדק כמו שהוא לא מדויק. "ווסטוורלד" לא דומה בשום אופן ל"משחקי הכס", ולהשוות אותה לרפרנס התרבותי עם הכי הרבה הייפ זה בערך כמו להשוות כל מעשה אלימות לדאע"ש – מעיד בעיקר על הזיכרון האנושי העצל. אם כבר, ל"ווסטוורלד" לא חסרים מקורות השראה: מהסרט הסופר אלים "הוסטל" שבו תיירים מגיעים כדי לצוד בני אדם להנאתם הפרברטית, דרך הסדרה "בית הבובות" של ג'וס ווידון שבה מטביעים אישיות משתנה בבני אדם שנועדו לרצות פסיכופטים עשירים; הרשימה לא מסתיימת כאן.
"ווסטוורלד" הוא פארק שעשועים אמריקאי שנועד לכאורה לכל המשפחה ומשחזר תקופה היסטורית עבור בידור ההמונים (ובין היתר מקיים קווי עלילה שמאפשרים פנטזיות אלימות נוסח המערב הפרוע) – תמצית ההיבריס האנושי, עד שכמו שתמיד איימו עלינו במדע בדיוני – הנורא מכל קורה. "פארק היורה" עם רובוטים במקום דינוזאורים? כן. "ווסטוורלד" מבוססת על סרט מדע בדיוני מ־1973, שכתב וביים מי שאחראי גם לאותו הפארק, מייקל קרייטון.
"ווסטוורלד" אם כן הוא שחזור מצוין של המערב הפרוע המתקיים אי שם בעתיד הלא מובהק. ה"מארחים" בפארק השעשועים הם למעשה אנדרואידים המתוכנתים לגלם דמויות שונות במשך יממה, ובכל בוקר הם מתעוררים כשהזיכרון הזמני שלהם נמחק והם מוכנים ומזומנים ליום חדש של מילוי פנטזיות אפלות פחות ויותר של התיירים האנושיים. השלווה המלאכותית מתערערת כאשר בורא העולם הפנטסטי, דוקטור פורד (אנתוני הופקינס), מוסיף לתוכנה של חלק מהאנדרואידים את היכולת לאלתר מחוץ לתסריט המוגבל שלהם. העדכון הזעיר לכאורה יוצר מעין גליץ' שמוסיף להם מודעות למה שהם ולשימוש הנצלני בהם. ככה אי אפשר לנהל פארק שעשועים.
הסדרה "ווסטוורלד" מעלה שאלות לא חדשות על בינה מלאכותית, על מוסר יחסי ועל מה שעתיד להיות העתיד הכבר לא כל כך רחוק. לחובבים הכבדים של מדע בדיוני ואינטליגנציה מלאכותית שכבר חרשו את "אנשים אמיתיים" השבדית ואת הרימייק האמריקאי־בריטי "אנושיים" – "ווסטוורלד" היא פחות מרעננה, ונפגעי ג'יי.ג'יי אברמס (המפיק) שלא ישכחו ולא יסלחו על הפיאסקו של "אבודים" מגיעים ל"ווסטוורלד" פצועי אגו ואמון. אבל התסריטאים ג'ונתן נולן ("ממנטו" וטרילוגיית "האביר האפל") ואשתו ליסה ג'וי ("סוכן מחוק" הפחות מרשימה) מעצבים עולם מעוות ומשכנע מספיק כדי לרצות ללכת איתם לאיבוד בסבך העתידני מוסרי, ושנת 1880 המשוחזרת היא ממתק לעיניים.
על מה זה? נקמת המכונות, שוב. כנראה
לצפות? כן. מה שטוב לאנתוני הופקינס טוב גם לנו