"תרבות הביטול" היא הקופירייט השלילי שהודבק לתופעת MeToo והשלכותיה, וכבר אפשר לקבוע שבמובנים רבים היא נכשלה. היא איתנו כבר שמונה שנים ובמישור המקומי בולט במיוחד המקרה של אייל גולן, שלמרות כל הדברים המזעזעים שאנחנו יודעים ממשיך למלא אצטדיונים, כשבמישור הבינלאומי עבריין המין המורשע דונלד טראמפ הפך לאיש החזק בעולם למרות כל הפוסי'ז שקיבלו את הגראב שלו.

>> "זה עידן של בולשיט, ולכן חשוב שנתבונן בעין מפוכחת בהיסטוריה"
>> "פורטובלו": HBO עושה לאיטלקים ולביביסטים בית ספר לדמוקרטיה

נכון שיש גם לא מעט דמויות שנשארו מחוץ למסכים שלנו אחרי שנחשפו בקלקלתם, הבולט ביותר הוא אולי קווין ספייסי שמנסה לשקם את עצמו ללא הצלחה לאחר שזוכה. אבל המקרה המעניין ביותר הוא של ג'סטין רוילנד, אחד היוצרים של "ריק ומורטי", שהפך לפרסונה נון גראטה בהוליווד. עכשיו השם שלו עולה שוב בעקבות יציאתו של המשחק החדש High on Life 2 שיצא בסוף השבוע שעבר כשהשאלה המרכזית היא האם ביטול היוצר בהכרח מהווה גזר דין מוות על הפרנצ'ייז שבו הוא מעורב?

המקרה של רוילנד מעניין כי הוא היה מעורב בכל כך הרבה פרויקטים. המוכר ביותר מביניהם הוא "ריק ומורטי" כמובן, שמתקשה להחזיק מעמד ללא רוילנד. דן הרמון וצוות הכותבים בחרו שלא להתייחס להיעדרו ופשוט להחליף אותו בשני מדובבים שלא מצליחים להגיע לרמתו. בסדרה אחרת שהוא מעורב ביצירתה, "הפכים סולריים" הקורעת, הם פשוט בחרו להכין מהלימונים לימונדה והחליפו את הקול של הדמות שגילם בטענה שמדובר בוירוס משנה קולות, והתוצאה הייתה הרבה יותר טובה. כתסריטאי די הסתדרו בלעדיו.

המקרה של "High on Life" הוא דוגמה מעניינת, במיוחד, כי לא מדובר רק במשחק, אלא בחברת משחקים שלמה בשם Squanch Games שרוילנד עצמו ייסד והתפטר ממנה לאחר שפורסמו ההאשמות באלימות במשפחה והטרדה מינית.במשחק הקודם הוא דובב את האקדח, ואת היעדרו פתרו בהסבר קומי קצר. העניין הוא שמדובר במשחק שלם של חברת משחקים שכל הסגנון וההומור שלה מבוסס על הסגנון וההומור של רוילנד. זאת לא רק שאלה של "האם הפרנצ'ייז ישרוד", זאת שאלה גדולה יותר: האם החברה תשרוד?

מהמעט ששיחקתי, ארבע שעות מתוך עשרים, אני יכול להגיד שחלק גדול ממה שהפך את המשחק הראשון למה שהוא עדיין שם ועל מה (או מי) שלא, הם מפצים עם חידושים כמו סקייטבורד שמשוחק מגוף ראשון, נשקים חדשים, כולל משימה שדורשת ממך ליצור אקדח מראש שאתה כורת בעצמך, ומשימות שדורשות ממך לעשות קצת יותר מללכת לנקודה מסוימת ולהרוג פושע גלקטי שמעשן בני אדם (כמו משימת שיט תענוגות-תעלומת רצח שבו אתם משחקים בתפקיד הבלש).

המקרה של רוילנד מדגים באופן מושלם שבעניין האימפקט של תרבת הביטול, הכל תלוי מה ואיך עושים. יש לא מעט דוגמאות לזה כשהזכורה ביותר היא "בית הקלפים", שלאחר ההסתבכות של ספייסי העבירה את רובין רייט עברה לתפקיד הראשי כדי לסיים את הסדרה בכבוד. דוגמה מוצלחת נוספת היא "זגורי אימפריה", שלא החזירה את משה איבגי ועדיין זכתה לשבחי המבקרים. זה לא תמיד עובד.

דוגמה טובה לסרט שלא צלח את תרבות הביטול גם היא סרט של ספייסי, "כל הכסף שבעולם", בבימויו של רידלי סקוט. כשהתחילו להגיע תלונות על ספייסי בשנת 2017, מיהרו להחליף אותו בכריסטופר פאלמר ולצלם מה שאפשר מחדש. הסרט נכשל ודי נשכח מאז. גם סרט בכיכובו של לואיס סי.קיי בשם "אני אוהבת אותך, אבא" היה אמור לצאת רגע לפני פרסום ההאשמות נגדו, אך לבסוף הוקרן פעם אחת בפסטיבל טורונטו ונגנז. זאת כנראה בחירה טובה עבור פרויקט שעוסק ביוצר קולנוע מבוגר שמנהל רומן עם נערה בת 17. למרות שניתן לצפות בו לאחר שהקומיקאי המבוטל רכש את ההפצה, הוא לא זכה להצלחה ודי נשכח מאחור.

אפשר להתווכח על תרבות הביטול ועל הקביעה שנכשלה, ובינתיים נראה שהוליווד ושאר תעשיות הבידור עוד לומדות איך להתמודד עם התופעה (או למסמס אותה), אבל זה כבר לא אותו גזר דין מוות לפרנצ'ייזים כפי שהיה בהתחלה. לא כל פרויקט אפשר להציל, לא כל פרויקט משתלם להציל וסביר להניח שבהמשך נראה עוד פרנצ'ייזים מתרסקים ונופלים בגלל האלימות המינית של יוצריהם וכוכביהם, אבל לפחות בינתיים מסתמן שגם המהפכה הזאת לא תשודר בטלוויזיה, אולי גם לא על שום מסך אחר.

• טור דעה
• ריק ומורטי
• גיימינג
• ❤ תרבות
• תרבות הביטול