"בית הפרפורמנס": הצצה מפוספסת למחתרת הקווירית בניו יורק

"בכל מקום שאליו נלך אנחנו יותר מדי שונים, יותר מדי שחורים. אם אתה לבד, זו המשפחה שלך. אם אתה הומלס, זה הבית שלך". כך נפתחת "בית הפרפורמנס" ("My House") של VICE, דוקו ריאליטי חדש שעלה אמש (חמישי) לאוויר. הסדרה מבטיחה להכניס אותנו אל תוך עולם הנשפים האמריקאי, תת תרבות קווירית שיצאה מהמרתפים החשוכים של ניו יורק וזכתה להכרה בסרט התיעודי "פריז בוערת" (1990) ולאחרונה גם בסדרה "פוזה" של ריאן מרפי ("גלי", "אימה אמריקאית", "פשע אמריקאי", "אויבות").

על המסלול בנשף זה לא משנה אם את קווירית, שחורה, לטינית או טרנסג'נדרית הומלסית שאין לה כסף לארוחת ערב. מה שחשוב הוא כמה את בטוחה בעצמך כשאת צועדת, איך את גורמת לקהל להתאהב בך, איך את מביעה את עצמך באמצעות ריקוד הווגינג (כן, ההוא מהשיר של מדונה). אלו ערבים כיפיים ואפופי גלאמור שבהם מתאסף קהל כדי להרים לפרפורמריות מוכשרות, לבושות בתלבושות מעשה ידיהן שהיצירתיות מתפרצת מהן, ומאופרות במומחיות וכשרון עד לפרט הכי פצפון. הלוקים המוקפדים והנוצצים מהווים מפלט, וזו קהילה אלטרנטיבית וגם משפחה עבור אלו שלא יכולים לחזור הביתה וזה המקום היחיד שהם מרגישים בו שייכים.

עם עריכה סופר קצבית ודמויות חזקות במרכזה, "בית הפרפורמנס" רוצה להביא את הסיפורים האמיתיים של הפוסעות האמיצות במסיבות החתרניות. אבל למרות כוונות טובות ועל אף הביקורות המשתפכות, היא מפספסת את רוב המטרות שאליהן היא מכוונת. הדמויות אמנם מגיעות עם סיפורים נוגעים ללב על מאבקים אישיים הנטועים בחוסר קבלה חברתית, אך הן לא משאירות חותם על הצופים. לדוגמא, טאטי, הכוכבת העולה של הסצנה, מספרת שהיא "מרגישה כמו ביונסה" כשהיא נכנסת לנשף וכל העיניים עליה. אבל היא לא מפרקת את חומת ההגנה שבנתה סביבה, מה שמקשה על הצופה לזהות בה משהו אמיתי שיחבר אותו אליה. המצלמה מלווה אותה כשהיא שוכבת בתנוחה פתיינית ומדברת על עצמה כמותג, אבל זה קל מדי. מאיפה היא הגיעה? מה היא עברה? את זה הפרק הראשון, וגם השני, לא מספרים לנו.

רגע משמעותי מתרחש דווקא כשטאטי הולכת עם חברה שלה ברחוב, בדרך לחנות הפאות המקומית. איש רנדומלי ניגש לאותה חברה ומתחיל להטריד אותה באובססיביות. "את גבר, נכון? אני אקרע לך את התחת! תני לי את הטלפון שלך!". הוא רודף אחריהן עד שהוא מתייאש, ומגלם את ההפך המוחלט מהגלאם, האאוטפיטים המושלמים והתשואות במסלול בנשף. זו המציאות היומיומית והבלתי אפשרית שטרנסג'נדרים ומיעוטים מגדריים בכלל נאלצים להתמודד איתם בכל יום מחדש. הן צוחקות על זה, ומנסות לא לתת לזה להרוס את היום שלהן, למרות ואולי בגלל שמדובר בחלק גדול מהשגרה שלהן.

רגעים כאלו, של מפגש עם העולם האמיתי, הם נדירים מדי בסדרה. "בית הפרפורמנס" אמנם מעבירה את חוויית הנשף בצורה מצוינת, אבל לא מאפשרת לצופה להתאהב בדמויות – לרצות להחזיק להן את היד ברגעים הפגיעים שלפני הפסיעה העוצמתית על המסלול, או אחריה, בכישלון או בניצחון. פרשס, אמנית ראפ מוכשרת וחדה, היא דמות מעולה שלא מקבלת מספיק זמן מסך כדי שנוכל להיקשר אליה באופן משמעותי. היא מספרת בכאב על הילדות במקלטים ועל הגאווה בהצלחה של הספוקן וורד שלה ובהכרה שהיא מקבלת, אבל המפגש איתה, כמו עם דמויות נוספות, שטחי וקצר מדי.

הטעות הגדולה ביותר של הסדרה היא הבחירה למקד את הדרמה בפוליטיקה הפנימית ב"בתים". הבתים הם היחידות העצמאיות של המופיעות, שמתנהלות כמשפחות אלטרנטיביות. במרכז כל בית ישנה "אמא" ו"ילדים", חלופה לבתים מהם גורשו. הפרק השני מתמקד בסירוב או בחוסר היכולת של טאטי להשתייך למשפחה כזו, ובבחירה שלה להיות פרפורמרית עצמאית. אנחנו פוגשים את ה"אמא" שלה, רקדנית שאינה מבוגרת ממנה בהרבה, המהווה עבורהChosen family – משפחה מבחירה. טאטי מסבירה שהאמא היא "מנטורית, מישהי שמוודאת שאת בסדר, נותנת לך עצות והנחיה". כיאה למודל לחיקוי, האמא מאתגרת את טאטי, לא נותנת לה לוותר לעצמה ורוצה שהיא תצליח לממש את הכשרון שלה, בין היתר באמצעות אהבה קשוחה. הקשר האינטימי והאכפתי ביניהן מצטרף רגעים הבודדים המרגשים באמת בסדרה.

למכורות ל"מירוץ הדראג של רופול" צפויות ערימות של כיף, גם אם אין פה שום דבר חדש. מי שלא מכירים כלל את העולם הזה יקבלו הצצה מבוצעת היטב אך מעוררת הזדהות מינורית. ומי שרוצה דיון מעניין ועמוק יותר בקשיים של הקהילה, כדאי לו שיצפה ב"פריז בוערת" בנטפליקס, שעד היום מצליח לשרטט דיוקן קורע לב של קהילה שמצליחה להילחם בכוחות החושך ההומופוביים עם המון המון נצנצים.

← "בית הפרפורמנס", ימי רביעי ב-22:00, ערוץ VICE בפרטנר TV

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד