דה בור: "דה פור" היא שעמום כרוני

אפשר להתחיל בשורה התחתונה: "דה פור" הוא עוד ריאליטי סחטני ורפה. לא שהיה מי שאחז בתקווה שהפורמט החדש ישנה את פני הטלוויזיה המסחרית – ובכל זאת, אי אפשר שלא לתהות – למה? למה שוב? למה אף אחד לא עוצר את השעמום הכרוני הזה? למה פורמט שנרקב לפני שנים לא מפסיק להתרבות? למה יוצרי טלוויזיה, אפילו יוצרי ריאליטי, לא חושבים על תכנים שלכל הפחות יש בהם הומור? למה המכנה המשותף הנמוך ביותר לא השתנה מאז שנות ה-2000? למה הרפליקות השחוקות ממשיכות להיערם באין מפריע? התשובה היחידה האפשרית היא כסף ועצלות. ריאליטי שירה הוא קל לתכנון, קל לליהוק וקל למכירה למפרסמים. הוא יציר כלאיים של מציצנות ומוזיקה, לכאורה בלתי מזיק  – והאינרטיות של הטלוויזיה המסחרית ("רשת" במקרה של "דה פור") לא מאפשרת למצוא דרכים אפקטיביות חדשות לזלול לצופים את הראש.

"דה פור", כמו כל ריאליטי לפניו, מנסה לעשות את הכל אחרת כדי לעמוד בערך החדשנות – אלא שלמעט שינויים קוסמטיים שמעצימים את האשליה שהכל זוהר וחדש מהניילונים, גם הוא נאמן לחוקי הפורמט שנכתבו אי שם בתחילת העשור הקודם: יש מנחה (אסתר רדא), שופטים (מארינה מקסימיליאן, דיקלה, מוקי וגלעד כהנא) ומתמודדים מתחלפים שמדקלמים משפטי מפתח  כמו "אין חיים בלי מוזיקה" ו"אני רוצה לעבור מסע". כל נגיעה מינימליסטית של היוצרים, כמו הבחירה ברביעיית מנצחים בתחילת התכנית ולא בסיומה, או ליהוק דמויות "בוטות" ו"מתנגדות לריאליטי" כמו כהנא, מוסיפה עוד ליטרים של נרקיסיזם למיכל הנרקיסיזם הגדול שניצב במסדרונות הזכיינית, ומפלס חשיבות העצמית עולה ועולה.

אבל אפילו ביחס לז'אנר, "דה פור" נופלת בעריכה חמדנית ומעיקה: לאחר כל דו קרב של מתמודדים מגיעה הכרזה על מנצח שנעצרת בפרסומות. זה הטריק הראשון בספר הטריקים הגדול שנוסח במאה הקודמת – למשוך את הצופים לקתרזיס ולשמור עליהם מתוחים כמו קפיץ כדי למכור זמן פרסום – אבל זה גם טריק של מפיקים זומבים, וכבר אין קתרזיס – וכשאין קתרזיס, זה גובל במבוכה ובמבט עמום על הצופים ועל המפרסמים. כולם יוצאים מופסדים.

עוד כתבות מעניינות:
ניסינו להבין: מה הקטע עם "נינג'ה ישראל"?
הקסם של "דייט ראשון" טמון בשניות שניצלו מרצפת חדר העריכה
בואו לאכול איתי היא הראליטי הכי טוב על המסך

הכשלים ועייפות החומר מטילים צל גדול על כל המשתתפים. על אסתר רדא, שנכנסה לתפקיד המנחה בטבעיות ולא מרגיזה כמו מקבילותיה; על גלעד כהנא – שממלא בקלות את המשבצת של השופט החמוץ-אינטליגנטי התורן החדש,  על דקלה – שקיבלה את המרצ'נדייז שאוחז די ג'יי קאלד בגרסה האמריקאית וזה כנראה אומר משהו על המקום שלה; על מוקי – שמעיר הערות צורמות ("אסתר מתוקה שלי, זוזי רגע"); על מארינה מקסימיליאן – שהיתה אמורה לזרוח בוורבליות אבל נשארה עצורה ולא לגמרי מתפקדת; ועל המתמודדים – שבגרסה הישראלית, לפחות בפרק הראשון, שרים סביר מינוס.

אבל כל זה לא מעניין באמת – אלה הערות צד שהיה אפשר לדון בהן אם השנה היתה 2005. ההווה שמשתקף כרגע הוא עדיין כזה שמקדש את האסקפיזם אבל לא מודע לכך שהאסקפיזם עבר לחומרים חדשים; שהתרבות הפופולרית ניזונה מנטפליקס וריאליטי השירה נתפס במערומיו כבר לפני שנים ורץ רק כפורמט צד, גם אם יש נסיקה רגעית של רייטינג בעונה הראשונה של תכנית חדשה. אפשר לעשות כסף בלי להוסיף שמן לשארית המדורה הדועכת, אפשר להצטרף לגל הנוכחי של הטלוויזיה ולכרות עם הצופים הישראלים ברית זומבים חדשה.

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד