שמעון אדף מסכם 20 שנות יצירה ומחפש שינוי קיצוני

שמעון אדף רק בן 45 וכבר זוכה לערב מחווה לציון 20 שנים מצאת ספרו הראשון, "המונולוג של איקרוס". עכשיו הוא גם עשוי להיות הראשון שיזכה פעמיים בפרס ספיר לספרות. ריאיון

שמעון אדף (צילום: דין אהרוני רולנד)
שמעון אדף (צילום: דין אהרוני רולנד)
14 בדצמבר 2017

כמעט בלי לשים לב, עברו כבר עשרים שנים מצאת ספרו הראשון של שמעון אדף, "המונולוג של איקרוס". ברביעי (20.12) יתקיים ערב מיוחד לכבודו במסגרת פסטיבל תל אביב לשירה, בהשתתפות גלעד כהנא, שלומציון קינן, דבל'ה גליקמן, כנסיית השכל, אלי אליהו, ניר ברעם ונוית בראל. הספר, שכבר עם צאתו נחשב להישג משמעותי וסימן את אדף כאחד מהקולות המבטיחים והמקוריים בשדה הספרות, הוא יצירה יוצאת דופן מבחינה לשונית, סגנונית ותמתית. זהו ספר בכורים מפתיע המשתמש בכלים מיתיים וספרותיים כדי לתאר מציאות יומיומית קשוחה ואפורה, המציאות של עיירות הפיתוח ובאופן יותר ספציפי – שדרות. כל זאת פרי עטו של בחור צעיר, בוגר ישיבה, שבאותם ימים רק השתחרר מהצבא ועבד במפעל לסריגים.

היום שמעון אדף מצוי במקום אחר. בשנה האחרונה הוציא שני ספרים: "שדרך" ו"קום קרא". האחרון נבחר לרשימה הקצרה של פרס ספיר ואם יזכה, תהיה זו הזכייה השנייה עבור אדף. בנוסף הוענק לו השנה פרס ניומן לספרות עברית.

עוד כתבות מעניינות:
בין המועמדים הסופיים לפרס ספיר: שמעון אדף ונעה ידלין
ספרו החדש של שמעון אדף חכם, אבל נסחף בפאתוס העתידני
הפגשנו מוזיקאים ושפים עם הכותבים האהובים עליהם

עשרים שנה! איך אתה מרגיש עם זה?

"בחודשים האחרונים הכל עומד בסימן של סיכום, כך זה מרגיש. כשקיבלתי את פרס ניומן אמרתי שזה מרגיש מאוד מוזר שאני זוכה בפרס 20 שנה אחרי שפורסם הספר הראשון. ואני גם ככה מרגיש שאני צריך לעבור עכשיו שינוי קיצוני ככותב. אז איכשהו זה יושב לי טוב, אני אומר 'אוקיי, זה מסכם תקופה בפרוזה ובשירה עכשיו אפשר לזוז הלאה'".

איך אתה מרגיש היום לגבי "המונולוג של איקרוס"?

"אני מאוד לא אוהב להסתכל אחורה. אחד הפחדים הכי גדולים שלי זה לעמוד במקום או לחזור על עצמי. הרגשות היחידים שיכולים להיות לספר כזה הם נוסטלגיים. אני לא יכול לראות אותו בצורה שלא מחזירה לי את הרגעים של הכתיבה עצמה. הספר התגבש כשהייתי מאוד צעיר ואלו חוויות שנטמעות נורא חזק. זה ספר שנכתב בבדידות איומה. לא הייתה לי בדיוק שיחה עם אנשים ועבדתי במקומות שלא הרגשתי שייך אליהם. אני בעיקר זוכר את עצמי משתמש בשירים כאמצעי הגנה בפני העולם. קשה לי להעריך אותו. זה משהו שעבר, זו איזושהי עדות לאדם שהייתי, לפרק זמן שחייתי. הוא שייך לזמן אחר ולאדם אחר".

שמעון אדף (צילום: רונן ללנה)
שמעון אדף (צילום: רונן ללנה)

בספר אתה הופך את שדרות למקום מיתי.

"זה הפרוייקט שלי לאורך כל השנים. גם בדברים האחרונים. אבל שם השתמשתי באמצעים שמצאתי אצל אחרים ולא אמצעים שהמצאתי בעצמי".

מה ניסיתי לעשות בספר הזה?

"אם יש משהו שאני יכול להגיד על עצמי בוודאות באותן שנים, זה שכן ניסיתי להתנתק מהשפה של אבא שלי, מהעולם שלתוכו גדלתי. רציתי לנסות ולבדוק דרך השירה מי אלה האנשים שגדלתי איתם, מה זה המקום הזה. איך הופכת חווית האי-שייכות שלי למקום לחווית שייכות בזה שאני בעצם מנסח מחדש את המקום בשפה. אז זה היה כפול: מצד אחד חיפוש אחר מושאים ראויים לשירה ומצד שני אחר שפה שמתאימה לשירה שלי, ויש שם התנגשות אני חושב. ההתנגשות היא בין השפה האוניברסלית לבין הפרטיקולריות של המקום והעובדה שלמקום הזה הייתה לשון, רק שלא חשבתי שהלשון הזאת מתאימה לשירה. ובאמת אני חושב שהדרך העיקרית שבה צריך לפענח את הלשון, את ריבוי הלשונות, לשון הקודש למשל או הסלנג של שדרות, זה באמצעות פרוזה. זאת הפעולה במרחב רב קולי. יש בספר ניסיון לייצר קול אחד, קול שלי, קול של אינדיווידואל שעומד ואומר "אני" במרכז כל הדברים האלה. באיזשהו מובן זה יצר קול לא אחיד דווקא. זה מה שאני יכול להגיד כמתבונן מבחוץ".

האם משקל הכתיבה עבר מבחינתך באופן מכריע לפרוזה?

"כן. מבחינת השאלות שאני מתמודד איתן ככותב, אז הפרוזה, ברחבות שלה, ביכולת שלה לעבור פאזות במהירות – היא מספיק גדולה שאתה יכול להמציא עולם ליד זה ועוד עולם לידו ולבדוק אפשרויות שונות של קיום – הפרוזה הרבה יותר טבעית לי. אבל לא מבחינת השאלה הלשונית שלי. מבחינתי אני תמיד מחפש בלשון את האירוע החד פעמי שבו מתגבש איזה תואם בין המצב הפנימי, בין איזה סידור של תודעה, לבין הלשון שמתארת את ההרגשה הזאת. את זה מאוד חיפשתי בספר בראשון. והחיפוש הזה ממשיך אבל אני מרגיש שבשביל להגיע אליו יותר ויותר אני צריך את השכבות האלה של הפרוזה את הפיגומים את הקתדרלות, צריך לבנות את כל חלל התהודה בשביל להגיד משפט אחד שיהדהד".

מה היו ההשפעות העיקריות עליך כשכתבת את "המונולוג של איקרוס"?

"הספר כולו שומר את העקבות של מה שקראתי ושמעתי אז. זה ספר שבמובן הזה לא מסתיר את ההשפעות שלו. להפך. הוא מנסה לשבת בתוך רשת. קראתי הרבה ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, שמעתי הרבה מוזיקת רוק. זאת תחושת הניכור והקריעה מהעולם. חוסר היכולת לדבר. וכמובן קראתי הרבה שירה מודרניסטית, שירה מתורגמת יותר משירה עברית. גם שם האתוס היסודי של השירה הזאת הוא הכינון של העצמי באמצעות מאבק אינסופי בכל השפות שמציעים לך מבחוץ. כל הזמן העצמי צריך להיאבק להלחם. אתה צריך כל הזמן לסלול לעצמך דרך חדשה. אתה צריך ללכת לאנשהו".

היום, כאמור, אדף נמצא במקום אחר, אבל את ההצלחה שלו עם טרילוגיית "ורד יהודה" וסדרת ספרי הבלש אליש בן זקן צריך לראות בהקשר של החיפוש המתמיד שלו. גם בוועדת פרס ספיר מבינים את זה, ובאופן אולי לא מפתיע הוא נכנס שוב לרשימה הקצרה של פרס ספיר. "אני לא תולה תקוות יותר מדי ברשימה הזאת", הוא אומר, "זכיתי כבר. למרות שזה ספר חדש וצריך לשפוט אותו בלי קשר להיסטוריה שלי. אם הוא מספיק טוב הוא צריך להיות שם. אם הוא לא מספיק טוב הוא לא צריך להיות שם". אם אדף יזכה, הוא יהיה הראשון לזכות פעמיים בפרס – ואת זה נגלה ב-22 בינואר.

← ערב מחווה לשמעון אדף יתקיים ברדיו EPGB, שד"ל 7 תל אביב, רביעי (20.12) 20:00, 30 ש"ח