"בידור מעודן לנשים וילדים": האבולוציה של בתי הקולנוע

ב־1789, כשהצלם אדוארד מייברידג' המציא את הזופרקסיסקופ כדי להקרין ברצף תצלומים של סוס דוהר כדי להוכיח שארבע רגלי הסוס נמצאות באוויר בזמן הדהירה, לא היה לו מושג לאן הוא ימשיך לדהור. 140 שנה להמצאת מה שנחשב היום למקרן הקולנוע הראשון, ולרגל התקנת מסך ה־LED הראשון בסינמה סיטי גלילות, החלטנו להציץ על שלבים באבולוציה עתירת הפופקורן של בתי הקולנוע.

1895: הקרנה מסחרית ראשונה

ההקרנה הציבורית הראשונה שבה נמכרו כרטיסים נערכה ב־1 בנובמבר 1895 בברלין. אבל ההקרנה שנערכה בפריז חודשיים אחרי כן מפורסמת הרבה יותר: האחים לומייר, חלוצי הקולנוע שפיתחו מצלמה שגם מקרינה, שכרו את גראנד קפה שבשדרת הקפוצ'ינים והציגו לנוכחים עשרה סרטונים שצילמו באורך כ־50 שניות, בהם "הרכבת מגיעה לתחנה", שלפי הסיפורים גרם לפאניקה מחשש שהרכבת השועטת תפרוץ מהמסך ותדרוס את הצופים. ההקרנה הציבורית הראשונה באמריקה נערכה באפריל 1896 באולם הופעות בניו יורק.

עוד כתבות מעניינות:
ריאיון עם ג'ורדן פיל, מלך האימה החדש
למה הוליווד כל כך אוהבת חתולים ג'ינג'ים?
עושים שרירים: התביעות הכי מעניינות בעולם האנימציה

1902: אולם הקולנוע הראשון

ב־2 באפריל 1902 נפתח בלוס אנג'לס "התיאטרון החשמלי של טאלי" – האולם הראשון שנועד להקרנת סרטים בלבד. לפני כן סרטים (עדיין קצרים ואילמים) הוקרנו בתערוכות נודדות ובחללים זמניים. בימיו הראשונים המקום היה פתוח בין 19:30 ל־22:30, אבל הביקוש היה כה גבוה שנוספו גם הצגות צהריים. בעבור 10 סנטים היה אפשר לצפות בתוכנית בת שעה של סרטונים מגוונים, בהם "הפקיר ההינדי". לקולנוע שהיה אז בראשית דרכו היה מוניטין ירוד של בידור זול לשכבות הנמוכות, ולכן הפרסומת הבטיחה "בידור מעודן לנשים וילדים".

1905: הניקלאודיון

שלוש שנים אחרי האולם של טאלי נפתח בפיטסבורג הניקלאודיון הראשון שהקרין סרטים מבוקר ועד חצות. שני יזמים רכשו חנות, הציבו בתוכה 96 כסאות וגבו חמישה סנטים (ניקל) לשעת צפייה. ההצלחה הייתה גדולה ועד 1914 כבר היו בארצות הברית כ־18 אלף אולמות קולנוע פרוביזוריים מסוג זה. החללים של חנויות ריקות לא נבנו לצורך הקרנת סרטים, ולכן לא היה בהם שיפוע. הצופים ישבו על כיסאות או ספסלים וצפו ברצף של סרטי סלפסטיק.

שנות ה־20: ארמונות הקולנוע

עם התפתחות הקולנוע מסרטונים קצרים לאפוסים היסטוריים עתירי תקציב, נוצרה גם גישה חדשה לחוויית הצפייה עצמה. לא עוד פנייה רק לבני מעמד הפועלים אלא מיתוג מחודש למעמד הגבוה. ב־1913 נפתח בהארלם "ארמון הקולנוע" הראשון. המיקום התגלה כלא מוצלח במיוחד, וארמון הקולנוע הבא, סטראנד, נבנה בעלות של מיליון דולר סמוך לתיאטראות של ברודוויי. האולמות המפוארים עם המסכים הענקיים, שעוטרו בעמודי שיש, שטיחים מרהיבים, נברשות מפוארות ואפילו מזגנים, נועדו לגרום לאזרח הממוצע להרגיש כמו בן מלוכה. עד 1922 נפתחו באמריקה כ־4,000 ארמונות קולנוע במרכזי הערים הגדולות. אחד המפורסמים בהם הוא התיאטרון הסיני של גראומן בלוס אנג'לס שנבנה ב־1927, ובשנות ה־40 נערכו בו טקסי האוסקר.

שנות ה־30: דוכני פופקורן וממתקים

רק בשנות ה־30 הבינו בעלי בתי הקולנוע באמריקה שהם יכולים לעשות רווח גם מפופקורן ושוקולד. עד אז הצופים רכשו ממתקים בחנויות בקרבת בתי הקולנוע, ופרנסו גם רוכלי בוטנים ופופקורן שהציעו את מרכולתם במעברים שבין המושבים. בכלל, מוכרי פופקורן הגיעו לכל אירוע המוני מאז שנות ה־40 של המאה ה־19, בערך כמו מוכרי הבייגלה החם שאנחנו פוגשים היום ביציאה מהצגה. בעלי בתי הקולנוע שניסו לשוות לאולמות חזות של בתי אופרה לא אהבו את הרוכלים שהסתובבו להם בין הרגליים וטינפו את האולמות. רק בתקופת השפל הכלכלי הגדול הם נכנעו למצב והחלו להתקין מתקני ממתקים או להשכיר חלק מהלובי למוכרי פופקורן. מכונות הפופקורן הראשונות העלו ריח רע, אבל כשהטכנולוגיה השתפרה בראשית שנות ה־30 הן סוף סוף הפכו לחלק בלתי נפרד מהחוויה הקולנועית, ובתי הקולנוע שנבנו באותן שנים כבר כללו אותן בתכנון. אבל עם פופקורן ביד אחת ושוקולד ביד שנייה, איפה שמים את הקולה? רק ב־1981 נוספו מחזיקי כוסות למושבים בבתי הקולנוע של חברת AMC ומשם הם הגיעו גם לקולנוע לב דיזנגוף. היום רק הסינמטקים עדיין שומרים על חוויית צפייה נטולת פופקורן, מה שמאפשר לצופים לשמוע זה את זה כשהם מדברים במהלך ההקרנה.

קולנוע אודיאון בדרבישייר, אנגליה, 1943 (צילום: Keystone/Getty Images)

1963: מולטיפלקסים במרכזי קניות

החיבור בין אולמות קולנוע למרכזי קניות נולד ב־1963 בקנזס סיטי, כשחברת AMC פתחה בית קולנוע עם שני מסכים ו־700 מושבים בשם תאומי פארקוויי. נשיא החברה הסביר שהרעיון עלה במוחו כשהבין שאפשר להכפיל את ההכנסות של בית קולנוע אחד על ידי "תוספת מסך שני ועדיין לתפעל את המקום על ידי צוות באותו גודל". גם המקום הכתיב את הקונספט – במרכז הקניות לא היה מקום לאולם גדול. כך נולדו המסכים הקטנים, והם הלכו וקטנו עם השנים. AMC ראתה כי טוב והמשיכה לפתוח בתי קולנוע עם ארבעה ושישה מסכים. קופה אחת ודוכן חטיפים אחד שירתו כמה אולמות. השלב הבא בפיתוח הרעיון – שעות הקרנה שונות באולמות השונים אפשרו לנצל בצורה מלאה את אנשי הצוות. לישראל הרעיון הגיע ב־1982 כשקולנוע חן הגדול שבכיכר דיזנגוף הוסב למבנה של חמישה אולמות, וכונה רב חן.

1988: המגפלקס

ב־2002 הביאו האחים אדרי לישראל את בשורת המגפלקס כשבנו סמוך לצומת גלילות את סינמה סיטי. הרעיון הבומבסטי לבנות מתחם קולנוע עם 21 אולמות הרחק ממרכזי העיר נועד כמובן לכישלון, רק שהוא זכה להצלחה מיידית. ב־2014 מספר האולמות גדל ל־30, ובישראל נבנו עוד ועוד מתחמי קולנוע כאלה באזורים מבודדים עם מקום למגרשי חניה רחבי ידיים. במקביל החלו להיסגר בזה אחר זה בתי הקולנוע במרחבים העירוניים. האדרים לא המציאו את זה. גם לא האמריקאים, אפילו שזה כל כך מתאים להם. המגפלקס הראשון עם 25 מסכים נפתח בנובמבר 1988 על ידי חברת קינפוליס בבריסל שבבלגיה. הרעיון הגיע לאמריקה רק ב־1995, כש־AMC פתחו בדאלאס שבטקסס את המגפלקס שנקרא גראנד 24, כמספר המסכים. יתרונם הגדול של המגפלקסים על פני המולטיפלקסים של מרכזי הקניות – הם החזירו לנו את המסך הגדול.

כשהווילונות נעלמו מהמסכים

כאמור, ארמונות הקולנוע שאפו להידמות לתיאטראות, וזה כלל וילון שכיסה את המסך ונפתח עם תחילת ההקרנה. אותו רגע חגיגי של פתיחת וילון הקטיפה האדום תרם לציפייה הנרגשת בתחילת הסרט ורמז לאנשים להתנהג יפה. וילונות כיסו את המסכים גם בבתי הקולנוע בארץ, ואני דווקא זוכרת את הפעם ההיא שמקרין באולם קולנוע בכפר סבא סגר את הווילון בסוף "מונטנגרו" של דושן מקבייב, ובשבילנו הסרט הסתיים עם התמונה המשפחתית של אם המכינה ארוחה לבעלה וילדיה. הווילון הסתיר את כותרת הסיום שמכריזה שהקינוח היה מורעל. בכל אופן, מתישהו במקביל להתפתחות המנהג להקרין פרסומות לפני הסרט הווילונות החלו להיעלם מהמסכים. עכשיו כשנכנסים לאולם המסך כמעט תמיד פעיל, עם תשלובת רועשת של פרסומות וקדימונים.

(דימוי: Shutterstock)

1999: הקרנה דיגיטלית

עם כל השינויים באולמות הקולנוע שחלו במהלך המאה שעברה, דבר אחד נשאר יציב למדי – שיטת ההקרנה. עם השנים הפריימים התרחבו והתמלאו צבע וסאונד, המסכים גדלו וקטנו ושוב גדלו, אבל מקרני הפילם גדולי המידות שמילאו את חדר המקרין נותרו כשהיו. ואם המקרין לא ידע את מלאכתו, או סתם לא היה אכפת לו, הסרטים נשרטו או יצאו מפוקוס, הגלגלים הוקרנו בסדר הלא נכון, ושאר רעות חולות. ב־18 ביוני 1999 "מלחמת הכוכבים – פרק 1: אימת הפנטום" הוצג לצופים בשני אולמות בלוס אנג'לס ובניו יורק בהקרנה דיגיטלית. חצי שנה אחרי כן, בפברואר 2000, "צעצוע של סיפור 2" הוקרן באולם אחד בפריז בהקרנה דיגיטלית. התמונה החדה, השחרור מגלגלי הפילם הכבדים והחיסכון באנשי צוות (מקרין לא מנוסה אחד יכול לפקח על ההקרנה בכל האולמות) תרמו לחדירה המהירה של המקרנים החדשים לשוק העולמי, וכיום כמעט לא נותרו מקרני פילם פעילים מחוץ למוזיאונים ולסינמטקים. ב־2015 קוונטין טרנטינו ניסה לעודד את שובן של מקרנות 70 מ"מ בפילם באמצעות דרישה שסרטו "שמונת השנואים" יוקרן רק כך. לצורך העניין שופצו בארצות הברית 120 מקרנות ישנות, אבל המקרינים הוותיקים שידעו להפעיל אותן סירבו לחזור לעבוד במגפלקסים שפיטרו אותם. כדי לרצות את טרנטינו, חברת וויינסטין הטיסה מקרינים למקומות שונים באמריקה, שיכנה אותם במלונות ושילמה להם שכר נאה. חמישה ימים אחרי בכורתו הסרט יצא להפצה רחבה בעותק דיגיטלי, והסיפור נגמר. האם מסכי ה־LED (עד כה הותקנו רק 38 כאלה ברחבי העולם) יחסלו את המקרנים הדיגיטליים? בקרוב נדע.