"שיקגו": שירי מימון מצליחה לבלוט מעל הקאסט האמריקאי

לפני ששירי מימון מתחילה לשיר את "רוקסי", הסולו המשמעותי ביותר שלה ב"שיקגו", היא ניגשת אל התזמורת ומברכת את הנגנים לשלום. התשואות הרמות שהיא מקבלת לא קשורות לשבירה החיננית של הקיר הרביעי – התזמורת נמצאת על הבמה לכל אורך המחזמר ורוב הזמן היא בלתי נראית עבור הדמויות. הקהל מריע כי היא משתמשת במילה "שלום" והמחזמר הוא באנגלית. היא החברה היחידה בקאסט שאינה אמריקאית והשיווק מבוסס כולו על ההבטחה שהמחזמר מגיע הנה מברודוויי. ההפקה הזו היא יצור כלאיים מוזר, "הפקה מברודווי" שמתרחשת מול קהל ישראלי באולם ישראלי עם סדרנים דוברי עברית ומזנון שגובה סכומי עתק על כריכונים וקרואסונים רכרוכיים. ובכל זאת יש איזו מחויבות לגאווה הישראלית, למחיאות כפיים סוערות תמורת כל אזכור של ישראליות, והשאלה הכי בוערת היא האם שירי מימון "תעמוד בסטנדרט". הסטנדרט של מה?

כל חובב מחזות זמר ישראלי יגיד לכם שמדובר בתחביב בעייתי ויקר מאוד לאזרחי הלבנט. מי שרוצה להישאר בעניינים צריך לרדוף אחר בוטלגים והקלטות או לטוס פעם בשנה ללונדון או ניו יורק כדי להתעדכן במלאי הטרי. הסיכוי שנראה בישראל בקרוב להיטים כמו "המילטון" ו"אוון הנסן היקר", או אפילו היסטריות ותיקות יותר כמו "ספר המורמונים" ו"מרשעת", שואף לאפס. כשמחזמר מושקע כבר מגיע לבמות המקומיות, בין אם הקאסט שלו אמריקאי, בריטי או מקומי, הוא משתייך לרוב לאחת משתי קטגוריות: מחזמר שהפך לסרט או סרט שהפך למחזמר. לא מזמן עלה כאן "שיגעון המוזיקה" ועוד קודם היו "שירת המקהלה", "גריז", "היירספריי", "עלובי החיים", "גברתי הנאווה" וגם "שיקגו", עם ריטה ומאיה דגן. היו גם "קאטס", "אביב מתעורר" ו"אווניו קיו", אבל כשהקהל קטן, מבוגר ומעדיף להיטים בטוחים שהוא כבר ראה פעם בטלוויזיה – זה מה שהוא יקבל.

מתוך המחזמר "שיקגו" בהיכל התרבות (צילום: אורית פניני)

עוד כתבות מעניינות:
"אנני", "היירספריי" ו"גריז": תיאטרון חדש יוקדש למחזות זמר
מייסד תיאטרון גשר נכווה מהיהדות ומצא פורקן יצירתי
המקום שבו הפרינג' קורה באמת

הסיפור הוא כזה: אלה שנות ה־20 ושיקגו מוכת פשע. כל יומיים מתפרסם מקרה חדש שבו אישה רצחה את הבעל הבוגדני, המאהב העלוב, החמות המרושעת או גם וגם. הציבור נרגש מכל מעשה זוועה שכזה כמו מילניאל שמשקשק מול עוד טרו קריים מצלק בנטפליקס. רוקסי (מימון) נכנסת לכלא נשים אחרי שחיסלה את המאהב שלה, ובעזרת עורך הדין החלקלק בילי פלין מנסה למנף את מצבה לא רק לשחרור מהיר ללא עונש, אלא לקריירת בידור. זה מעצבן את ולמה קלי, רקדנית מפורסמת שבעצמה ממתינה למשפט על רצח בעלה ואחותה. רוקסי גוזלת ממנה את תשומת הלב הציבורית ואת מעמד הפייבוריטית בכלא.

מתוך המחזמר "שיקגו" בהיכל התרבות (צילום: אורית פניני)

מתוך המחזמר "שיקגו" בהיכל התרבות (צילום: אורית פניני)

"שיקגו" המחזמר הוא לא בדיוק "שיקגו" הסרט. הוא יותר קומי, שם דגש על רגעים של אירוניה ושבירת ציפיות, בעוד הגרסה הקולנועית הייתה ספקטקל מושקע וגדול מהחיים. גם בו היו אלמנטים קומיים, אבל הם היו רק קישוט לוייב הרציני-תקופתי-אוסקרי. הגרסה הבימתית החדשה היא לא בדיוק הפקה קטנה וצנועה אבל היא מרגישה קצת כזו, עם במה פשוטה שעיקר העניין בה הוא התזמורת, תלבושות על טהרת שחור-לבן ותחרה ופירוטכניקה שמסתכמת בסולמות זזים. עוצמת הסאונד הנמוכה מדי בטח לא עזרה והעלתה חשד שאולי זאת בכלל מסיבת אוזניות ולא עידכנו אותי. הקאסט בסדר גמור, חלקם יותר (פיטר לוקייר מעולה כבילי פלין) וחלקם פחות (טרה מקלאוד היא ולמה קלי סתמית ולא ממש מעניינת). ושירי מימון? היא טובה מאוד, גם ביחס לקולגות וגם בכלל. היא נכנסת לנעליה של רוקסי בקלילות חיננית, הביצועים שלה מדויקים ובפעמים היחידות שמתפלק לה מבטא ישראלי זה רק מוסיף לקלולסיות של הדמות. ההופעה שלה, וההופעה בכלל, היא כיף בלתי מזיק. זה אולי נופח מעבר לכל פרופורציה, אבל יספק את חובבי המיוזיקל ואנשים שמתרגשים בכנות כשמוזיקאים מחו"ל אומרים "Shalom tel aviv" ו-"Toda Raba" בהופעות.

מתוך המחזמר "שיקגו" בהיכל התרבות (צילום: אורית פניני)

← "שיקגו", היכל התרבות, הוברמן 1 תל אביב, עד 16.3, 227־500 ש"ח