10 כריכי בשר מוגזמים ומומלצים

המהגרים היהודים שהגיעו אל אליס איילנד בתחילת המאה הקודמת רצו להביא איתם משהו מהבית כדי להפיג את הגעגועים למה שהותירו מאחור וכדי להוכיח בעולם החדש שגם הם שווים משהו. בשנות ה־20 של אותה מאה כבר היו פזורות באזור התיאטראות של ניו יורק המוני מסעדות שהגישו לטקעס וקנישס ובעיקר פסטרמי, והאחרונים כבשו את לב הניו יורקרים. מבקר התיאטרון ג'ורג' ז'אן נתן הכריז ב־1926 על גל כריכי פסטרמי. מבקרי האוכל האמריקאים מגדירים עד היום את הבשר שעובר כבישה של שבוע־שבועיים עם חנקת האשלגן, סוכר, שום, עלי דפנה וגרגרי ערער ואז שלב של אפייה עם או בלי עישון, "הברביקיו היהודי" או "קורנביף עם חוצפה".

אין מאכל יהודי־אמריקאי יותר מהפסטרמי או הקורנביף (הראשון אפוי בתום הכבישה, השני מבושל) שמוגש בערימה גבוהה של פרוסות דקיקות הנדחסות בין שתי פרוסות של לחם שיפון. אף שספק אם היה בשר בקר למי שחשקה נפשו בפסטרמי אי שם בשטייטל, כפי הנראה טכניקות ההכנה של בשר האווזים והברווזים הועתקו להכנת בשר בקר. הניו יורקים כל כך נקשרו אל הכריך הזה עד שהם קיבלו כמובן מאליו את הסצנה שבה סאלי (בסרט "כשהארי פגש את סאלי") פורצת בגניחות אורגזמטיות כשהיא יושבת בדליקטסן של כץ, הפועל במנהטן מאז 1888, ואוכלת כריך. זו הסיבה שלקוחה נוספת שבוהה בסאלי מבקשת מהמלצר לאכול את מה שזאת אוכלת.

למרות העדנה שלה זוכה האוכל היהודי בניו יורק עם פופ אפים אופנתיים של גפילטע פיש, כריך הפסטרמי הולך ונעלם בשנים האחרונות. זה קורה, בין השאר, כי האמריקאים קושרים בין בעיות הכולסטרול להררי הבשר שבכריך, ובגלל תעריפי השכירות המאמירים במנהטן שבגינם כבר אי אפשר להתפרנס ממכירת כריכים שכאלה, ונקודות המכירה מתמעטות. דווקא בתל אביב, למרות הכולסטרול ומחירי השכירות, הפסטרמי סנדוויץ' בנסיקה.

סנדוויץ קורנביף בדלישס. צילום: אנטולי מיכאלו