"100 בני אדם" של נטפליקס מותחת אל הקצה את הגדרת הניסוי החברתי

מתוך "100 בני אדם"
מתוך "100 בני אדם"

נטפליקס, שמחזקת את ספריית תוכניות הריאליטי המקוריות שלה, מפספסת הפעם עם שעטנז של "חקר בידורי" שהערך היחיד שלו טמון במטא

18 במרץ 2020

"ניסוי חברתי" הוא ללא ספק אחד משמות הקוד המעניינים ביותר בעידן הוויראליות. פתאום כל אחד נהיה מדען סוציולוג חובב – פשוט חפשו את המילים social experiment ביוטיוב ותמצאו אינספור יוטיוברים מילניאלים בלתי נסבלים בוחנים כמה אנשים ירימו שטר של מאה דולר שנמצא על פיסת צואה, או חולפים על פני הומלס מכוער כדי לתת כסף להומלס חתיך, או הז'אנר הנפוץ להפליא של "הבחורה הזו סירבה לגבר הזה עד שהיא ראתה את המכונית שלו".

את הסו-קולד ניסויים חברתיים האלה לא תמצאו רק מאחורי כותרות קליקבייט מעדות "לא תאמינו", אלא גם בשיא המיינסטרים. רוב גדול של תעשיית הריאליטי העולמית (וחלק נכבד מזו הישראלית) מסתמכת על ההגדרה הרופפת של הניסוי החברתי – "האח הגדול", "חתונה ממבט ראשון", "מה אתם הייתם עושים" – כמעט כולם קופצים על ההזדמנות לתרץ את הבידור הזול שלהם באיזו יומרה גדולה להכיר את האנושות. זה לא אומר שאי אפשר ללמוד מאותם ניסויים חברתיים דבר מה, אבל היומרה למסגר את השעשוע הצהבהב באיזה אפיל מקצועי מביך במקרה הטוב, ומסוכן בכמויות גדולות.

"100 בני אדם" של נטפליקס היא הניסוי החברתי הטרי ביותר, ואולי המובהק מכולם עד כה – מאה אנשים מכל הגילאים, הצבעים והמגדרים נבחרו לייצג את האמריקאי הממוצע ולהשתתף בסדרה של "ניסויים חברתיים" שנועדו לבחון שאלות חברתיות, אנושיות, תרבותיות וגופניות. בכל פרק מנסים לענות על שאלת-על מרכזית – למשל, איך אפשר להיות מאושר, או באיזה גיל אתם במיטבכם – בעזרת טון קומי, שלושה מנחים וסדרת מבחנים שנועדו לבחון תהיות שאף פעם לא באמת תהיתם: האם דעות קדומות משפיעות על ההחלטות של כולנו? האם לזקנים יש ריח שונה? איזה מגדר יותר יהיר? האם יש קורלציה בין יכולות הריקוד של גברים לספירת הזרע שלהם? איך רוב האנשים מנגבים את התחת שלהם?

כמו שאפשר להבין ממדגם הדוגמאות הקטנטן הזה, מנעד השאלות נע בין הרציני לביזארי, וכך גם האווירה של הסדרה. לפרקים זה מרגיש כמו גרסה מרודדת של התוכנית המיתולוגית של ערוץ דיסקברי, "מכסחי המיתוסים", מינוס הידע המקצועי הרחב. מאה משתתפי הסדרה, שמהווים את קבוצת המיקוד לשלל הניסויים, בודדו במבנה הרחק ממשפחותיהם ואיבדו את שמם לטובת מספר סידורי בין 1 ל-100 כאילו היו חולי קורונה. משם הם נשלפים לניסויים, לעיתים כאלו שכוללים את כל המאה, לעיתים רק קבוצה קטנה. אין באמת חוקיות כי אין פה שום רצון לחקר ממשי, אלא רק לחקר בידורי. ופה טמונה כל הבעיה.

מתוך "100 בני אדם"
מתוך "100 בני אדם"

לקרוא ל"100 בני אדם" תוכנית מדע פופולרי תהיה הגזמה קלה. אני לגמרי חותם על הפופולרי (כבר כמה ימים שהיא ברשימת עשרת הסדרות הנצפות בישראל), אבל בנוגע למדע אני בספק. אינני מדען וגם לא סוציולוג, אבל כל הדיוט יכול לראות שניסויי הפלסיבו שלהם הם מדע בערך הומאופתיה – זה נותן תחושה שזה נכון, אבל ככל שמתעמקים בזה מתחילים לראות שהקוסם הגדול הוא בסך הכל איש קטן מאחורי וילון גדול.

קחו לדוגמה ניסוי שמופיע בפתיחת הפרק השלישי: המאה מתבקשים לנפח את הבלון הגדול ביותר שהם יכולים, כשהבלון הגדול מכולם יזכה את בעליו בפרס. הניסוי, שנועד לבחון הבדלים בין מגדרים, הראה שיותר נשים ניפחו את הבלון עד שהתפוצץ, מה שהוביל את מנחי התוכנית להכריז שנשים מסתכנות יותר מגברים. מה הקשר בין מחט לתחת? האם זו באמת המסקנה שגזרתם מהניסוי המאוד מקצועי הזה? כי אני מבין מזה שלנשים יש פוטנציאל נמוך יותר לעבוד בתור ליצניות יום הולדת.

מתוך "100 בני אדם"
מתוך "100 בני אדם"

ישנם, כמובן, כמה ניסויים באמת מעניינים, גם אם לא תוכלו ממש לגזור מהם סטטיסטיקות לעבודת המחקר הבאה שלכם. הניסוי שנועד לבחון אם המאה יבחרו, תחת לחץ ומתוך אינסטינקט, לירות באדם לבן או שחור (באקדח מזויף, תרגעו) היה מרסק; הקטע שבו הראו סרטון תאונות עם ובלי פסקול צחוק יצר דיסוננס מעניין מאוד; וניסוי העינויים היה ממגנט לצפייה, גם אם לא גילה שום דבר מרעיש. אחרי הניסויים מנהלים שיחה עם איזה מומחה כללי שמצדיק את תוצאות הניסוי, לכאן או לכאן, בכל דרך אפשרית. לא ראיתם בולשיט עד שראיתם סופרת מנסה להסביר תוצאות ניסוי שקבע שהביטוי "הזמן טס כשנהנים" שגוי לחלוטין.

עם ניסויים דמיקולו שכאלה, הפוקוס עובר לעכברי הניסויים. אמנם לא תכירו אותם בשמם, אבל בהחלט תתאהבו בזקנה המתוקה שהתאהבה בזורק סכינים (#50), בזקן המתוק בעולם שנעלב ממסובב צלחות (#86), בבחור שמנמוך וקירח עם פיאות לחיים שרוקד ברייקדאנס גרוע (#54) ובעיקר באפרו-האמריקאי הפטפטן שהמציא את השיר המדבק בעולם על "איקס עיגול" (#28). גם ניסוי חברתי צריך ליהוקים טובים אני מניח. ואולי זה מה שחושף את מה שלמדנו באמת מסדרת הניסויים האלו – לא "כל מה שתרצו לדעת על האנושות", כפי שמתיימר הפתיח שבטח תדלגו עליו, אלא איזה בידור עובד עלינו. שמנמוך שרוקד ברייקדאנס גרוע זה טוב ויפה, אבל הכללות אנושיות במסווה של ניסוי חברתי יורד פחות טוב בגרון, ולא משנה כמה בדיחות חסרות טעם תשימו ביניהן.