קומי קומי: 20 הסדרות הקומיות הכי טובות בטלוויזיה עכשיו

20. Peacemaker

נציגת הז'אנר הצומח של סדרות גיבורי על קומיות והסדרה הכי טובה בשנה האחרונה על גיבורי על שהיא לא דה בויז (סליחה מארוול), וגם הפתעה גדולה בסך הכל, כי זה בא מ-DC. זה כמעט לא יאמן איך ג'יימס גאן הצליח להציל את מותג הפח-אשפה-הבוער שהיה יחידת המתאבדים, אבל לא רק שהוא הצליח לייצר סרט שפיצה על הסניידריזם, אלא גם השיק פרנצ'ייז שהצליח לעשות מה שמעולם לא קרה ב-DC המודרני – להיות כיף. פיסמייקר ניהנת מתצוגת משחק מבריקה של ג'ון סינה שזוכה לשאת על גבו השרירי יצירה קומית מהנה בטירוף שמנצלת עד תום את היכולות הקומיות שהפגין לאורך הקריירה. יחד עם צוות שחקנים מצוין סביבו (ונשר!), זו לא רק הניצחון של די.סי על מארוול, אלא ניצחון של ז'אנר שמתרחב לעבר טריטוריות חדשות. ויש תחושה בלתי מאומתת שזה רק הולך להשתפר מכאן. (HBO Max)

19. Big Mouth

לא נמאס קצת מהשטיק של Big Mouth בעונתה החמישית? קצת, קצת נמאס. סדרת האנימציה הפופולרית של נטפליקס דחפה את המעטפת בכל הקשור לשיח על מיניות של מתבגרים ועל גיל ההתבגרות באופן כללי, נגעה בכל הסוגיות החשובות וסייעה לנרמל שיח אולטרה-פרוגרסיבי על הנפש וההורמונים של בני העשרה. כל הקסם בעונותיה הראשונות היה בהיעדר מוחלט של דידקטיות, אבל אט אט החלה להתגנב התחושה שזאת פשוט דידקטיות קצת יותר מתוחכמת. "פה גדול" היא למעשה שיעור בחינוך מיני וחברתי, כזה שלא מגמגם במבוכה אבל גם לא מבטל את המבוכה, והיא עושה שירות חשוב כמעט לכל מי שצופה בה. איפשהו בדרך פשוט נפל לה המצחיק. אבל כבר אמרנו שמצחיק זה אוברייטד. (נטפליקס)

18. Mo

כשאנחנו חושבים על פלסטינים אנחנו לרוב לא ישר חושבים "קומדיה", ויש להניח שגם הם לא רואים את ההומור שבכיבוש, אבל הקומיקאי מו עמר מצליח לעשות את הלא ייאמן: סיטקום על בן למשפחת פליטים פלסטינית שחיה בטקסס –  כולל פרק היסטרי שבו הוא מבקר בישראל ובפלסטין הכבושה – ועם הבסיס העלילתי הזה שהיה יכול גם לשרת סרט עלילתי ישראלי רווי שתיקות מאשימות, איכשהו יוצא לו מצחיק מאוד ולעיתים קורע. עמר יצר את הסדרה בהתבסס על חוויותיו האישיות ועל חוויותיהם של חברים, ופוסע בהצלחה רבה בשדה המוקשים הפוליטי כדי לספר סיפור אוניברסלי על מהגרים. זאת סדרה שישראלים ששוקלים לעזוב עכשיו את הארץ צריכים לראות. אם כי אותם היא אולי תצחיק קצת פחות. (נטפליקס)

17. Our Flag Means Death

קשה לקרוא לסדרה של טאיקה וואיטיטי, אחד האנשים הכי עסוקים בצד המצחיק של הוליווד, הפתעת השנה. אבל אין מה לעשות, זה מה שהסדרה הקטנה, המטופשת והבדיעבד-פשוט-מקסימה הזו היתה. אם פספסתם, וכנראה שפספסתם, מדובר בסדרה שמבוססת על סיפורו האמיתי של אריסטוקרט מהמאה ה-18 שנטש את חיי המשפחה הנוחים והפך לפיראט. סיפור דג מחוץ למים קלאסי. או בעצם, קוף מגונדר על המים. הפרמיס עצמו בהחלט מסקרן ובסיס נהדר לקומדיה, אבל האופן בו הסדרה מתמודדת איתו הוא לא פחות ממהפכני. סדרה מבוססת דמויות, עם כמה שחקנים קומים נהדרים (והופעת אורח נפלאה של לסלי ג'ונס) ועלילה אמיצה ומפתיעה שלא נספיילר, אבל כן נגיד שכוללת את אחד הרומנים הכי מפתיעים שראינו אי פעם על המסך. (HBO Max, מהחודש בHOT בשם "לו הייתי פיראט")

16. Hacks

העונה הראשונה של Hacks הייתה תצוגת כוח של מטא-קומדיה נשית, סיטקום על קומיקאית מצליחה ומזדקנת ששוכרת את שירותיה של קומיקאית צעירה כדי לעדכן את מופע הסטנדאפ שלה ולשמור על הספוט היוקרתי והרווחי שלה בווגאס. כבר מצחיק. ג'ין סמארט קיבלה בה את התפקיד שתמיד הגיע לה, חנה איינבינדר פרצה בענק, והכל היה מוכן לעונה שניה שתקבע את מיקומה של הסדרה בפנתאון של HBO. ואז Hacks הפכה לסדרה הרבה יותר מורכבת ומרובדת, הדמויות המרכזיות קיבלו נפח ועומק גדולים עוד יותר, וההומור האכזרי וחסר הרחמים שלה על עולם הבידור, על הפערים התרבותיים בין הדורות ואפילו על הקיום האנושי, נעשה חד ושחור אפילו יותר. היא צריכה בעצם להיות גבוה יותר ברשימה הזאת אבל קצת כמו במקרה של "נערות דרי", ישנה כאן כנראה מיסקונספציה לפיה זאת סדרת בנות. זאת לא. (HBO Max / הוט, יס וסלקום TV)

15. נערות דרי / Derry Girls

קשה להתרגל למבטא הצפון-אירי של גיבורות "נערות דרי", אבל אם מצליחים מגלים את אחת הקומדיות הבריטיות הגדולות של השנים האחרונות. בסך הכל שלוש עונות רוויות תלאות הפקה היו לסדרה הזאת שיצרה וכתבה ליסה מגי על בסיס חוויות הנעורים שלה ובמהלכן הפגינה כתיבה מבריקה, קאסט מושלם ותצוגות משחק פלאיות. זאת סדרה מתוקה-מרירה, רגישה, וחכמה, שעוקבת אחר ארבע תיכוניסטיות ועוד בחור בן גילן בעל מיניות עמומה, כולם חיים בעיר המבאסת דרי על רקע מלחמת האזרחים האירית – עם כל הפיגועים והמחסומים שאולי יראו לכם מעט מוכרים – ושום דבר מכל זה לא מונע ממנה להיות מאוד משעשעת. הקורונה וההצלחה של אחת השחקניות הראשיות, ניקולה קוכלן, בסדרה קטנה בשם "ברידג'רטון" (ב"נערות דרי" היא אפילו יותר טובה), חיבלו קשות בהפקת עונת הסיום שעלתה באוקטובר בנטפליקס, ובכל זאת יצאה ממנה טלוויזיה נהדרת. אם את הרשימה הזאת היו כותבים אנשים עם פחות שיערות על הפנים היא הייתה מסיימת גבוה יותר. (צ'אנל 4 /  נטפליקס)

14. סאות' פארק / South Park

היחידה שיכולה לעמוד מול הרקורד של "פילדלפיה", ולצחוק. 25 שנים של הסאטירה הכי חצופה שניתן, הסדרה המצוירת המבריקה של טריי פארקר ומאט סטון הצליחה להתגבר על קללת הסימפסונ'ס, וגם בעונותיה האחרונות ממשיכה להתפתח, להתקדם ולהתאים את עצמה לעידן המודרני מבלי להרגיש כאילו היא רודפת אחרי הטרנדים, או אחרי הזנב של עצמה. המאמץ הזה אולי הוביל לכמה עונות לא יציבות, אבל השאיר את הראש המצויר מעל למים מספיק זמן כדי להגיע לגיל הזהב הטלוויזיוני מבלי לאבד מכוחם. האימפקט שלהם אמנם לא משמעותי כשהיה בעבר, וזה רק עושה להם טוב – כי סדרה שיכולה לג'גלג בין 3 רשתות סטרימינג תוך כדי שהיא מייצרת סדרת ספיישלים שלועגים לריבוי הסטרימינג, מבקרים את עצמם וגם אומרים דבר מה בעל משמעות (ומצחיק!) זה נס גלוי. כמה שזה כיף שאנחנו התבגרנו על סאות' פארק, ככה כיף שהיא התבגרה איתנו (קומדי סנטרל/ הוט)

13. ריק ומורטי / Rick & Morty

לפני כמעט עשור ריק ומורטי פרצה בתור הילד הרע של המסך, וכבשה במהירות מרשימה עדת מעריצים עצומה, שבתגובה הפכו את ריק ומורטי לשם נרדף לפסאדו-גיקים בלתי נסבלים. העניין הוא שלמרות הכת שהתגבשה סביבה, הסדרה עדיין עושה את מה שהיא עשתה הכי טוב בעונות הראשונות. נכון, הניצוץ קצת נחלש וכבר זמן מה שאין יותר מדי פרקים באמת מבריקים, אבל אחרי תקופה קצרה בה היוצרים דן הרמן וג'סטין רוילנד נכנסו קצת יותר מדי לתוך התחת של עצמם – נראה שהסדרה מצאה את הקצב הנכון עבורה. קומדיית מד"ב חכמה ומטופשת שלא מפחדת לעורר חוסר נעימות כשצריך, אבל גם לא נשענת יותר מדי על אקזיסטנציאליזם מתיש. בקיצור, הם חזרו לעשות כיף, וזה לגמרי משמח אותנו. רק בלי עוד פיקל ריק בבקשה. (אדולט סוים/ נטפליקס)

12. רק רוצחים בבניין / Only Murders In The Building

אנחנו לא רוצים לדבר על OMITB. אנחנו רוצים לדבר על סטיב מרטין. אנחנו רוצים לדבר על אגדה קומית שהייתה באמת, מההתחלה ככותב קומי לאחרים, דרך הפריצה הגדולה בהופעות אורח ב-SNL ואצל ג'וני קרסון, ועד להפיכתו לאחד הכוכבים הרווחיים ביותר של הוליווד בסוף הניינטיז ותחילת האלף ואחד הקומיקאים המשפיעים בכל הזמנים. הוא מצחיק, הוא מרגש, הוא שר, הוא רוקד, הוא כותב, הוא מפיק, הוא מנגן על פאקינג בנג'ו. מאחרוני דור הענקים של הקומדיה האמריקאית. בעשור שעבר הוא מיעט מאוד בהופעותיו ואת "רק רציחות בבניין" הוא יצר כפרויקט פרידה מהמסך. הוא לא רק מפיק, מתסרט ומככב בסדרה, אלא גם מביא אל המסך דמות מרהיבה שהיא גם פארודיה מלאת חמלה על עצמו. מרטין הכריז שלא יופיע עוד על המסך אחרי סיום הסדרה, כך שמעבר להיותה קומדיית מתח ממש חמודה, זו גם הזדמנות אחרונה לראות את האיש המצחיק והטוב הזה. (הולו / דיסני+)

11. מה שקורה בצללים / What We Do in the Shadows

קודם כל, מאט בארי. הקומיקאי הבריטי המופלא (Garth Marenghi's Dark Place, The IT Crowd ועוד ועוד) שאף אחד לא משחק דוש פומפוזי כמוהו, בתפקיד ערפד שהיו לו 300 שנה ללמוד איך להיות הכי בלתי נסבל שיש. מה עוד צריך? לא הרבה, אבל יש כאן הרבה יותר ממה שביקשנו: קאסט שמתפקע מדמויות אורח נפלאות (כי מי לא רוצה לבוא לקצת, להיות ערפד? כולם היו פה – דייב באוטיסטה, טילדה סווינטון, מארק האמיל, דיוויד קרוס, זה לא נגמר), כתיבה שהיא מופת של טמטום חכם (מאט בארי צועק "עטלף!" לפני שהוא הופך לעטלף זה פשוט הדבר הכי מצחיק בעולם) וגם ליטרים על גבי ליטרים של דם מזויף. פשוט תענוג. (FX / יס)

10. חזרה גנרלית / The Rehearsal

מה. זה. היה. לעזאזל. וואו, איזה סדרה מוזרה ונפלאה ומתוקה ועצובה ובאופן כללי, מיינדפאק שלם. היה לנו ברור שהמוח המבריק שהביא לנו את "ניית'ן פור יו" יצטרף להתעלות על עצמו לקראת היצירה השניה, אבל אף אדם עלי האדמות, למעט ניית'ן פילדר, לא יכל לתכנן את הדבר המופרע הזה. אם בעבר פילדר הטריל את כל המשתתפים שלו, הפעם גם הצופים נכנסים ללא ידיעה להטרלה – בצמד הפרקים הראשונים עוד ניתן לחשוב שיש לנו מושג איזה סוג סדרה זו תהיה, בעיקר כי הפרמיס שלה מבריק ברמה שלא צריך לשנות כלום. אבל אז מתגנב עלינו אופיה האמיתי של הסדרה, שכולו לב ושברון לב, ומבלי ששמנו לב, עברנו חוויה שלא חשבנו שהאיש האדיש הזה יכול להעביר אותנו. על הדרך קיבלנו סדרה שמשחקת עם המח בדרכים קצת מפחידות, מטשטשת בין התיעודי לבדיוני ומכניסה אותנו לאחד הראשים הכי יצירתיים בטלוויזיה. רכבת הרים שלמה, ארוזה לסדרה קטנה עם כמה רעיונות עצומים. (HBO/ יס וסלקום TV)

9. די, שיגעת / I Think You Should Leave

למען האמת, אנחנו לא יודעים בדיוק איך לדבר על "I Think You Should Leave" מבלי להיכנס למאניה של צטטת של מערכונים: המערכון עם ההוא במסיבת בית שכל הזמן מדבר על ג'אז! וההוא שכל הזמן קונה חולצות עם הדפסים צבעוניים! והבית של גארפילד, איך שכחנו את הבית של גארפילד? ברור שזאת לא דרך טובה להמליץ או לתאר תוכנית, אבל מה לעשות שכל מערכון ומערכון בסדרה הקצרה הזאת הוא יקום ומלואו? אפשר לדבר על כמה מכנים משותפים – הדמויות הן כמעט תמיד אובססיביות, עקשניות, ממשיכות לשקר גם אחרי שתפסו אותן והמערכונים נמשכים לעיתים קרובות הרבה מעבר למצופה (או לוקחים תפנית כל כך קיצונית באמצע שהם פשוט הופכים למערכון אחר לגמרי) – אבל אין טעם בזה. תראו את זה בשביל לאהוב אותה, להירתע ממנה, לא להבין על מה כל הרעש, אבל לכל הפחות להסכים להודות שדבר כזה עוד לא ראיתם. (נטפליקס)

8. מסע אגדי / Mythic Quest

רוב מקלהני וצ'רלי דיי מתהילת העולם של "פילדלפיה זורחת" לקחו איתם את המפיקה והתסריטאית שלהם מייגן גנץ, ויחדיו הם חתומים עכשיו על אחת הסדרות הקומיות הכי טובות שאף אחד לא רואה – כי היא מוסטרמת באפל TV+ ולמי בכלל יש אפל TV+ – והיא הולכת ומשתבחת מעונה לעונה. בנובמבר החל שידור העונה השלישית שלה, שני פרקים לבכורה ומאז פרק בכל שבוע, ואנחנו מצטערים אבל אי אפשר להסביר ב-100 מילה כמה זה טוב. כל ניסיון להסביר את רמת ההברקה ש"Mythic Quest" מאפילה אליה בימים אלו יעשה לה כנראה עוול. גם תיאור סיפור המסגרת שלה – עלילה המתרחשת בסטודיו לפיתוח משחקי וידאו בהובלתו של יוצר משחקים מחונן (בגילומו העילאי של מקלהני) – לא מסגיר מאום על עומק הטרלול הקומי שמצליח גם לומר במקביל דברים מהותיים על תרבות הטק. נאמר רק זאת: הסדרה הזאת היא חובת צפייה לאוהבי הגל החדש של הסיטקום והיא שמה את מקלהני באחוזון העליון של היוצרים הקומיים בהיסטוריה. והוא רק התחיל. (אפל TV+)

7. משפחת ג'מסטון / The Righteous Gemstones

לג'ודי היל ודני מקברייד אין באמת יקום קולנועי, אבל זה ברור לחלוטין ש"איסטבאונד אנד דאון", "סגני המנהל" וכעת גם "משפחת ג'מסטון" מתרחשות באותו יקום רעיוני בדיוק. "משפחת ג'מסטון" (הראשונה מבין הפרויקטים המשותפים של השניים שמביים מקברייד, אבל בסופו של דבר השותפות הקומית של השניים היא חוט השני פה) היא קומדיה על תופעה שלא בהכרח מוכרת מאוד לצופה הישראלי – תעשיית ה"מגה-כנסיות", כנסיות ענק עתירות תקציב, עם כמרים סלבריטאים שנוהגים בקדילקים ומתנהגים כמו כוכבי רוק, הכל מתרומות ובשם ישו מושיענו, כמובן. למרבה המזל, מדובר פשוט ב"יורשים", גרסת הסלפסטיק: משפחה עשירה מאוד עם אב מזדקן וילדים שלא הצליחו להתבגר כמו שצריך בצילו שצריכה להישאר מאוחדת כנגד אויבים מחוץ תוך כדי שהיא מפולגת מבפנים. ועם הרבה מאוד עירום (גברי) חזיתי, ועם הקאסט הקומי הכי טוב בטלוויזיה – וולטון גוגינס וג'ון גודמן, באותן סצינות? אנחנו לא ראויים. (HBO / הוט, יס וסלקום TV)

6. יורשים / Succession

מה לעזאזל עושה פה דרמת האיכות הגדולה של HBO בימים אלו, זאת שגרפה את כל פרסי האמי האפשריים בשנתיים האחרונות? אבל אין מה לעשות: אם זה כתוב כמו דרמה, מצולם כמו דרמה, משוחק כמו דרמה, יוקרתי כמו דרמה, עם פרק של שעה כמו דרמה, זה נכנס לרשימת "20 הקומדיות הכי טובות" פשוט כי זאת גם אחת הסדרות הכי מצחיקות בטלוויזיה. זה קשור, כמובן, גם לרקע של היוצרים שלה – הבמאי הוא ג'סי ארמסטרונג שיצר את הקומדיה הבריטית האגדית Peep Show והמפיקים בפועל הם הצמד וויל-פרל-את-אדם-מקיי, מהיוצרים הקומיים המשפיעים ביותר של 20 השנים האחרונות. אבל יותר מכך, "יורשים" עובדת כקומדיה (שחורה מאוד) בגלל שהיא לא מסתפקת רק ברובד הסאטירי על חיי העשירים מדי (אם כי כמובן שגם את זה יש בשפע) אלא גם מוצאת את ההומור בזחיחות של טום, בטמטום של קונור, בבדחנות הכפייתית של רומן וכמובן, בעלבונות האלוהיים של לוגאן. מספר אחת בדרמות, מספר חמש בקומדיות. יש משהו שהיא לא יכולה לעשות? (HBO / הוט, יס וסלקום TV)

5. תרגיע / Curb Your Enthusiasm

מה כבר אפשר להגיד על "תרגיע" אחרי 11 עונות, וחשוב מכך – 22 שנים? אולי על זה שמה שהכי מדהים בעונות האחרונות והמצוינות שלה היא הנכונות של לארי דיוויד להשתנות. לא כאדם, חס וחלילה, הסדרה הרי לא תוכל להתקיים אפילו שבריר שניה אם לארי יהפוך לקצת פחות נוירוטי, קטנוני ואנוכי (או אלטרואיסט, תלוי מה פחות יותר מתאים לסיטואציה) – ככותב. למרות של"תרגיע" עדיין יש נוסחה ברורה מאוד שמלווה אותה בכל פרק ופרק, בעונות האחרונות דיוויד בחר ללכת הכי רחוק שאפשר מהשורשים של הסדרה, שבעונות הראשונות שלה השתדלה להרגיש כמו הצצה כמעט מוקומנטרית לחיים של דיוויד. אבל מאז הקאמבק שלה ב-2017, "תרגיע" הפכה לסוג של "לוני טונס" של ריבים ואיסורים חברתיים, לא ריאליסטית במופגן: הפאטווה של האיראנים נגד לארי, עונת בית הקפה שפרק הסיום היה שלה כמו דומינו מפואר שאבניו נפלו אחת-אחת על הקרחת הכי מפורסמת בעולם, וכמובן, העונה האחרונה, אותה דיוויד תכנן לסיים במוות של לארי. אבל למען האמת, בשלב הזה "תרגיע" מרגישה כל כך כמו סדרה מצוירת-מצולמת שגם אם הוא היה מת בעונה 11, לא באמת היינו מתפלאים לראות אותו קם לתחיה בעונה 12. בעצם, הוא כבר עשה את זה בפרק הסיום של עונה 5, זוכרים? (HBO / הוט ויס וסלקום TV)

4. אלטנטה / Atlanta

הסדרה המוזרה של דונלד גלובר על עלייתו של ראפר באטלנטה (אבל על הרבה יותר מזה בעצם) לא היתה אמורה להיות כל כך גדולה. היא סדרה אפרו-אמריקאית שמכוונת במוצהר לקהל אפרו-אמריקאי, אבל מה לעשות שגלובר הוא אחד המוחות היצירתיים הגדולים של זמננו. וכך, בין מכונית בלתי נראית למעשיות מודרניות על כספי שילומים, היא הפכה לאחד מהכוחות הקומיים-סוריאליסטים הכי מרשימים על המסך. יש מי שהתייאש, אולי קצת בצדק, מהחופש האמנתי שנלקח בדרך, אבל קשה להתכחש לגאונות שניכרת מכל פריים ורעיון. קוראי הריקאפ שלנו יודעים גם עד כמה הסדרה מרובדת בשכבות של רעיונות מעמיקים ומורכבים, אבל בשורה התחתונה, היא עדיין מצליחה להצחיק ולבדר ובו זמנית להיות הטלוויזה הכי מקורית שראינו במילניום הנוכחי. (FX/ הולו/ יס)

3. הדב / The Bear

ויכוח לא קטן ניצת במערכת סביב הבחירה ב"הדב" למקום השלישי ברשימה הזו. לא שיש לנו ספק שהיא מופלאה – אבל האם היא באמת קומדיה? מה כל כך מצחיק בסיפור של כרמי, שף מסעדות עילית שנאלץ לחזור למשפחה הדפוקה ולחברים הדפוקים שלו בשיקגו בשביל לקחת את המושכות לסנדוויצ'יה הכושלת של אחיו אחרי שזה התאבד? נכון שיש בה פרקים שהם בעיקר מצחיקים (פרק מסיבת הבית המופלא) ודמויות שהן בעיקר קומיות (ניל, השיפוצניק של המסעדה שאף אחד לא רוצה לתת לו לבשל. מגלם אותו, כמובן, השף המהולל מת'י מת'סון, שכל מסעדה הייתה מתה לקבל אותו בפס שלה אפילו לחצי שעה). אבל בסופו של דבר, מה שכבש ל"הדב" את המקום הזה ברשימה הוא הפורמט והקצב. אז כן, אולי רגשית זו בעיקר דרמה, אבל זו דרמה עם פרקים של חצי שעה שמצולמת ומשוחקת בקצב של קומדיה ומסתיימת תמיד בפאנץ' שמשאיר אותנו עם ההשתאות וההתעלות הרוחנית הזאת שקומדיה טובה יודעת לספק. וגם ארוחה טובה, למען האמת. (FX/ הולו / דיסני+)

2. בארי / Barry

לפני שלוש עונות, "בארי" הייתה נראית כמו עוד קומדיית דג-מחוץ-למים, אולי אחת קצת יותר אפלה ואלימה מהרגיל – אחרי הכל, הדג שלה הוא בארי (ביל היידר המופלא), מתנקש שקט ואפאתי שמוצא את עצמו מבקר, במסגרת העבודה, בסדנה חובבנית למשחק – ונשאב לזה. תוך כדי שהוא מנסה לאזן את שתי הקריירות – אתם יודעים איך זה, המשחק בשביל הנשמה אבל בשביל הפרנסה, כל הקטע הזה של להיות רוצח שכיר. כבר תוך עונה אחת הבנו שיש פה יותר מזה, במיוחד עם הרצח המטלטל שהתרחש בדקות האחרונות שלה, אבל אי אפשר היה לתאר כמה רחוק "בארי" תלך בהמשך. היא עדיין מצחיקה נורא, אבל זה הומור ברוטלי שמוציא ממך צחוק מיואש של מישהו שמכוונים לו אקדח לפרצוף. ויש לה גם הרבה מה לומר מעבר לזה: על היכולת (או חוסר היכולת) של אנשים להשתנות, על הבחירות שאנחנו עושים בחיים, על גורל. והיא גם מותחן פשע סטייל האחים כהן, והיא גם סאטירה אכזרית על הוליווד, והיא גם הסדרה עם דמויות המשנה הכי טובות בעולם (כן, נוהו האנק, הגנגסטר הצ'צ'ני האופטימי והעדין, זה עליך). איכשהו היא מצליחה לעשות בפרק של חצי שעה מה שסדרה אחרת לא מכסה בעונה. איך הם עושים את זה? (HBO / הוט, יס וסלקום TV)

1. פילדלפיה זורחת / It's Always Sunny in Philadelphia

זה קצת מוזר למדוד קומדיה על פי מספרים, פשוט קשה מאוד שלא להתרשם מהרקורד הבלתי נתפס של פילדלפיה זורחת – 17 שנים באוויר, 15 עונות, 162 פרקים – וזה אפילו לא הפרט הכי מדהים בנוגע לסדרה הקטנה שהחלה כפרויקט עצמאי של ארבעה שחקנים מיואשים שהחליטו ליצור לעצמם את הסדרה שתמיד רצו לשחק בה. לא, הפרט הכי מרשים הוא שגם אחרי כל כך הרבה שעות מסך, זו עדיין הסדרה הכי בועטת, הכי חדה ובפשטות – הכי הכי מצחיקה בטלוויזיה. השיאים שהיא שוברת לא היו שווים אם הרמה לא היתה נשמרת, ולפרקים אפילו ממשיכה להשתפר. עם פורמט פשוט של ארבעה ארכיטיפים של אנשים נוראיים, ההומור חסר הגבולות איכשהו תמיד מצליח גם לחדד את האמירה (בעיקרון, שבני אדם הם מין מחריד) וגם לא להרגיש מתנשא או דידקטי. ההיסטוריה שלה היסטרית, היא סיפקה את כמה מרגעי הקומדיה הכי טובים על המסך לאורך שנותיה, אבל "פילדלפיה" לא כאן בזכות מה שהיא היתה, אלא בזכות מה שהיא עכשיו. והיא עדיין פסגת הקומדיה הטלוויזיונית, ולא נראה שהם הולכים להאט בקרוב. וואו. (FX/ יס)

רוצים עוד סדרות טובות? מה עם לקרוא את רשימת הסדרות הכי טובות על המסך כרגע?