מפתיעה, מעניינת ומרגשת: "28 שנה אחרי" היא חוויית צפייה תזזיתית

18 שנים אחרי יציאת "28 שבועות אחרי", יוצא למסכים הפרק השלישי בסדרת סרטי הזומבים הבריטית, והוא שומר על האיכות המשובחת שאליה הרגילו אותנו שני קודמיו. הבמאי דני בויל והתסריטאי אלכס גרלנד, שסרטם "28 ימים אחרי" מ-2002 הוליד את הפרנצ'ייז והחזיר את הז'אנר לאופנה, שבים לשתף פעולה ביצירה קולנועית מפתיעה ומעניינת, ואפילו מרגשת, עם הדים פוליטיים.

>> קצת רעש בבקשה: לבונטין 7 חוזר להשתלט על מוזיאון תל אביב

"28 שנה אחרי" נפתח בסצנה צבעונית וחדורת אימה שבה קבוצת ילדים סגורים בחדר וצופים בטלטאביז בטלוויזיה. רק הילד המכונה ג'ימי שורד את הסצנה, ואז כותרת על המסך מכריזה "28 שנה אחרי". הפעם הבאה שבה ייראו בסרט צבעי טלטאביז היא לקראת סופו. הצבעוניות הזרה לעולם הפוסט אפוקליפטי שבו הסרט מתרחש קושרת חוטים בין שתי הסצנות, כמו גם השם "ג'ימי". השם הזה צץ פעם נוספת במהלך הסרט בהקשר מחריד. ג'ימי עצמו יחזור בסרט ההמשך "28 שנה אחרי: מקדש העצמות", שכבר צולם ומיועד לצאת למסכים בתחילת השנה הבאה.

רוב הסרט מתמקד בדמויות אחרות. אחרי ווירוס ה"זעם" שהשתחרר ממעבדה בקיימברידג' בסרט הראשון והפך המוני בריטים לזומבים קלי רגליים המכונים "נגועים", בסרט הנוכחי האי הבריטי מבודד מאירופה וספינות קרב אירופאיות מפליגות סביבו ושומרות על הסגר. רציתם ברקזיט, קיבלתם. בכל זאת, כמה אנגלים הצליחו לעבור לאי קטן מול חופי בריטניה, שם הקימו קהילה תוססת ומבודדת, שמגוננת על עצמה בכלים המוכרים מסדרת הזומבים "המתים המהלכים" ומסרטים על ימי הביניים.

בחלקו הראשון של הסרט ג'יימי (שימו לב לי' הנוספת) לוקח את בנו בן ה-12 ספייק לסיור באי הבריטי, למרות התנגדותה הנחרצת של האם איילה, הסובלת מהתקפים של מחלה מסתורית. די מהר מתברר שזהו מסע חניכה קלאסי, שמטרתו ללמד את הילד להתמודד עם האתגר של חיסול זומבים בחץ וקשת. נראה שזה כל מה שהאב יודע להנחיל לבנו – הוא יצטרך למצוא מנטורים אחרים שיילמדו אותו דברים עמוקים יותר. קטעי סרטים ישנים (בהם "הנרי החמישי" של לורנס אוליביה) משולבים לתוך הרצף, במעין הערה על המסורת הגברית הארוכה של מלחמות וטקסי התבגרות.

"28 שנים אחרי" נעשה ממש מעניין כשספייק יוצא למסע נוסף. התבנית של מסע קצר שמקדים מסע ארוך מזכירה את "האודיסאה" של הומרוס, שארבעת פרקיה הראשונים מוקדשים למסעו של הבן טלמכוס, המקביל לזה של אביו. וכמו אודיסאוס, גם ספייק יגיע בשלב מסוים לעולם המתים, או למעין מטאפורה שלו. בדרך אנחנו פוגשים דמויות נוספות, חלקן אנושיות, רובן פחות. על אף ההשראה הקלאסית שעוטפת את הסיפור, אנחנו לא יודעים לאן הוא הולך, אבל כשהוא מגיע לשם הכל נראה הגיוני ונכון לסיפור. וכך גם הטונים המתחלפים שלו, בין אימה, לרגע מכמיר לב, להומור פרוע. הכל מתגבש ליצירה שלמה, שסופה מכין אותנו לסרט הבא, אך הוא תקף גם כסיום ראוי בפני עצמו.

אלפי וויליאמס בן ה-14, שזו בסך הכל הופעתו השנייה בקולנוע, נושא את הסרט על כתפיו הדקות. הוא מתבגר למול עינינו ועדיין נשאר ילד תם. לצידו, אהרון טיילור-ג'ונסון משכנע בתפקיד האב הפוחז, וג'ודי קומר ("להרוג את איב") נוגעת ללב בדמות האם המבולבלת, שמבינה יותר ממה שנדמה. אפשר לומר שאחד הנושאים שהסרט בוחן הוא אבהות לעומת אימהות. רייף פיינס מביא את כל מה שיש לו להופעת אורח נהדרת, וגם אדווין רידינג (הנסיך השוודי מהסדרה "דרך המלך" בנטפליקס) מותיר רושם.

כאמור, זה סרט זומבים, ולא חסרות בו סצנות מבהילות של התמודדות עם מגוון יצורים רצחניים. רוב הסרט צולם במצלמות אייפון, לפעמים על ידי השחקנים עצמם, מה שמייצר חוויית צפייה תזזיתית. עם זאת, הדרמה האנושית טעונה ונוגעת (בניגוד ל"יחידת העילית", סרטו הקודם של גרלנד כתסריטאי/במאי שהוצג בארץ). יש לציין שיש בסרט רפרנסים שמיועדים לקהל בריטי – בעיקר הקריצה לאיש התקשורת הפדופיל ג'ימי סאוויל. הם מוסיפים לו רובד של משמעות, אבל מומלץ לקרוא עליהם רק אחרי הצפייה.
4 כוכבים
28 Years Later בימוי: דני בויל. עם אהרון טיילור ג'ונסון, ג'ודי קומר, רייף פיינס. בריטניה 2025, 115 דק'