פחד ותיעוב בדיזנגוף: תיעוד מצמרר של 40 שעות רצופות בסנטר

לרגל 40 שנה להקמת הקניון המיתולוגי, כתבנו בילה בתוכו כמעט שתי יממות של מזון מהיר, אורות נאון ואובדן אוריינטציה. תביעת ההעסקה בדרך

דיזנגוף סנטר (צילום: נמרוד סונדרס)
דיזנגוף סנטר (צילום: נמרוד סונדרס)
24 במאי 2017

בכל פעם שתל אביבי ותיק חש שזיקתו לעיר מוטלת בספק הוא רותם את הסנטר לעזרתו. "אני? אני גרתי בסנטר!", מתגונן כל נער מגודל שנולד מדרום לכפר שמריהו. "חגגו לי יום הולדת שש בבורגר ראנץ'! קראתי לבן שלי תומר על שם החנות של הפריקים! נולדתי מתוך תחת של פיל!". בכלכלה המסתורית המסווגת תל אביבים לפי ערי מוצאם, האוריינות הדיזנגוף סנטרית היא סמל סטטוס לכל דבר: יש מי שנסע שלוש שעות ברכבת מנהריה רק כדי לשתות שוקו בסניף עזריאלי של יטבתה ולשוב על עקבותיו כדי לתפוס את הרכבת חזור, ויש מי שחטף סטירה מהמוכר הנרגן בפיצה שרגא ועישן בלאק דביל במסדרון של מקדונלד'ס. משום מה כולם רוצים להימנות עם הקבוצה השנייה.

כיליד נחלת יצחק – שכונת התפר האפרורית שבין תל אביב לגבעתיים – רגשי הנחיתות קיננו בי מיום שבו נזרקתי למערכת החינוך האינטגרטיבית. לגדול בנחלת יצחק זה כמו להיות דתל"ש, מינוס הקרע המשפחתי וכובע הקסקט. בלב העיר הייתי שרץ פרובינציאלי; בגבעתיים הייתי מופת של קוסמופוליטיות וטוב טעם. יום אחד הייתי הולך לבית ספר עם חולצה של נירוונה החוצה את קו הברכיים, ולמחרת עם ג'ינס לי קופר נמוך ונייק שוקס. הגוף הנחלתי הוא חלומה הקווירי של כל מרצה ללימודי מגדר: אפשר להלביש עליו אינספור זהויות ושום דבר לא יידבק.

בימים שבהם כל זהות חתרנית זוכה לדוקו בערוץ 8, סיפורם של תושבי נחלת יצחק שווה לכל הפחות כתבת שטח שאושרה בהיסח הדעת על ידי עורך מרושל. התסריט מנוסח כבר מראש: אני אעשה משהו מתאמץ יתר על המידה כדי להוכיח לעצמי שאני יכול להתקבל למועדון פסאודו אקסקלוסיבי, אתם תעריכו את האומץ שלי, ואם תנוח עליכם הרוח הנכונה תכתבו על כך פוסט מעצים בפייסבוק ותתייגו את מזרחים מצייצים.

בנימין זאב פרחי. כתבנו חוזה את ביתו החדש (צילום: נמרוד סונדרס)
בנימין זאב פרחי. כתבנו חוזה את ביתו החדש (צילום: נמרוד סונדרס)

כן, אני אגור בדיזנגוף סנטר אך לא אגור שם בקטע של לשבת עם חברים על הגג במוצאי שבת ולדבר על זה שאנחנו רוצים להתאבד. אגור שם בקטע של לשנו"צ בחדר ההנקה, לצחצח שיניים בשירותי הילדים ולשרוץ בצומת ספרים עד שאכיר את הצוות מספיק טוב כדי לכתוב עליו סיטקום. בסוף ההליך הזה, אצא מגבולות הסנטר כתל אביבי אמיתי (זאת כמובן בהנחה שאמצא את דרכי החוצה).

00:01:00

מעטים האנשים שכישורי התמצאותם בסנטר חפים מכל טעות. כישורי ההתמצאות שלי תקועים זה מכבר בשלב הרובוטי, שבשאילה מאוצר המילים של סדרת הטלוויזיה "ווסטוורלד" אפשר לכנותו גם "מצב הלוּפ". בהגעתי לסנטר משער 7 האהוב תמיד אמצא את דרכי לקולנוע לב או לסניף הספרייה של צומת ספרים – שני עוגנים חשובים בתוך מפלץ פוסט מודרני המסתעף לאינספור תת מסדרונות, ובהם בתי מקעקעים וחנויות לגבר הדומות זו לזו באורח המטריף את הדעת. אך אם חלילה תבקשו ממני לאסוף בדרך קפה הפוך מארומה, אקרוס מחמתו של כשל מערכתי ואמצא עצמי משוטט הלוך ושוב במחלקת ההלבשה התחתונה של המשביר לצרכן, כבובה ממוכנת שהתקלקלה.

אני נכנס בשערי הסנטר ובאמתחתי תיק עם בגדים להחלפה ושני ספרים. בחברת הניהול של הקניון הסכימו לשמור על חפציי, והמסלול החרות היטב במוחי עובר דרך המעליות השקופות שבקומת הכניסה. אני מזמין את המעלית. היא לא מגיעה. כעבור זמן קצר התיירת הצרפתייה שלידי אומרת נואש ובוחרת בדרגנוע (כאלה הם הצרפתים, נכנעים בקלות).

לבסוף גם אני משלים עם כך שהמעלית מושבתת, הלוּפ נשבר, ואין ברירה אלא להתחקות אחר משרדי החברה עם תיק צהוב של קאנטרי דקל הקשור בשרוך לשק שינה. מקומה ארבע לשתיים, מבניין A ל־B, אני עובר מסע כומתה תזזיתי, מפלס את דרכי בין פנסיונרים השרויים בבולמוסי צריכה משולחי רסן. באורח פלא אני מבחין במשרדי החברה ומחבק את מנהלת השיווק של הקניון כאילו היינו אחים שהופרדו בתור לתאי המדידה של טופשופ. עכשיו התיק מונח בביטחון במשרד והגיע הזמן לצאת לדרך. כמה זמן עבר עד כה? עשר דקות. עוד 39 שעות ו־50 דקות למנאייק.

02:35:00

לא ברור כיצד מיזם הספרייה של צומת ספרים מכלכל את הסניף הקרוי על שמו. מובן כי לאנשים הפוקדים את הסניף מדי בוקר כדי לרבוץ על שולחנות הקריאה החינמיים אין כוונה לרכוש את הספרים בחנות; הם מחוסרי דיי ג'וב וקמצנים דיים כדי לחסוך מעצמם ישיבה מהוגנת בבית קפה. אני נדחק בין צעיר סהרורי עם ריח של אבוקדו ופנסיונר שקורא ספר מתח סקנדינבי, ובכל זאת נראה כאילו הוא רחוק שתי פסקאות מצלילה לתוך חלום נוסטלגי על ילדותו העליזה במדרונות העמקים של גליציה.

ככלל, אם יש דבר שאני למד משהותי המתארכת בקניון, הוא שגם העייפות הכרונית אינה מצליחה להטיל דופי בסדר היום הנינוח של חיי הגיל השלישי. בעת שמעמד הביניים הישראלי קורס תחת 40 שעות עבודה שבועיות, קניוני הארץ מלאים בקשישים שיש להם ימים שלמים לבלות בחנויות ספרים, וחשוב מכך – נכונות לשנו"צ בתנאי שטח בכל שעה ביום. אני מביט בפנסיונר המתעפץ לי כעת על הכתף, ובלבי נאגר לו זעם מעמדי נפיץ.

מנהל הסניף כמעט ביצע חרקירי. כתבנו בסניף הספרייה (צילום: נמרוד סונדרס)
מנהל הסניף כמעט ביצע חרקירי. כתבנו בסניף הספרייה (צילום: נמרוד סונדרס)

04:22:00

מאסתי בקריאה וקפצתי לקולנוע לב, בית עסק שזימן אותי כנער לריאיון עבודה חטוף שבסופו נדחיתי, ולפיכך אחראי לנתח נאה מחוסר ההערכה העצמית שהביא אותי למצב שבו אני נתון היום: כתב המוכן לשוטט בקניון עירוני במשך שתי יממות כחסר בית רצוץ, ובלבד שיצליח לסחוט כמה חיוכים מסופקים בישיבת המערכת השבועית.

על המסך מוקרן הסרט "מעבר להרים ולגבעות" המשתייך לז'אנר "המשפחה הבורגנית המתפוררת", שהוא ללא כל ספק החביב עליי בקולנוע הישראלי. משום מה זוג הקשישים היושב מאחוריי מסרב להכיר בכך שמדובר ביצירה בדיונית ורודה בדמויות בקול רם, כאילו מדובר בנערים פוחזים המרעישים בחלונם לאחר 23:00 בלילה. "איזו שפה זאת!", גוערת הקשישה בדמות המגולמת על ידי נועם אימבר, אחרי שכינה את אימא שלו "זונה"; ובסצנה שבה דמותה של שירי נדב לאור עומדת לבצע את זממה בנער בגיל תיכון, נאנחת הקשישה ומסננת לעצמה "אוי, אין לי כוח לזה".

08:35:00

התלוויתי לקבוצת תגלית שסיירה בחווה האורגנית שעל גג הסנטר, שם הסבירו המדריכים על משבר המזון הגלובלי שעתיד לפקוד אותנו בעוד 20 שנה; נשנשתי חסה בקופת האמון של החווה מבלי לשלשל לתוכה אף לא שקל אחד.

12:08:00

ברחבת הפיל הידועה לשמצה מצאתי לי חבר נאמן. לא הפיל עצמו, כמובן, שהרי הוא משמש כחבר המתירני של כל הילדים בעיר, הנכנסים ויוצאים מתוכו כדי לתת פורקן למיניותם המכונסת זה מכבר בשלב האנאלי. מדובר בקפיצי הצפרדע, דמות חייכנית המאוירת על ביתן העץ הבנוי ברחבה ומיועד לילדים בני 4 עד 6. חיוכו של קפיצי עירום ומניפולטיבי, כמי שחזה כבר בכמה מזמוזים של נערי אימו שפקדו את הרחבה בשעת ערב מאוחרת כדי להרגיז את הוריהם המודאגים מהוד השרון ואולי אפילו הפיק מהם עונג מציצני אסור. אנחנו משוחחים על מיניות ותשוקה, עד שסבתא של אחת הילדות במתחם מפריעה את רגעי הבונדינג בעזות המצח השמורה רק לאנשים שחצו את גיל 50. "נראה לך שהמקום הזה לאנשים בגילך?", שואלת הפנסיונרית בהטעמה פולנית גסה. אני וקפיצי נפרדים בלית ברירה.

14:16:00

לילה יורד על הסנטר. בשלב הראשון, הנמשך בערך עד השעה 23:00, מוזיקת הרקע הקצבית עודנה מתנגנת ברקע והמסדרונות מאוישים במשורה, בעיקר על ידי עובדי החנויות החותמים עוד יום עבודה ארוך. בשלב השני נקראים עובדי הניקיון לצאת ממחילותיהם כדי לשקם את המבנה מ־16 שעות שבהן עמד תחת פלישתם של פנסיונרים נרגנים, צרכנים אבודים מדור ה־Y וילדים הנושאים עמם חיידקים צואתיים אינספור. ב־1:00 אני נותר לבד עם הקיצוניים שבמתאמני מועדון הכושר ג'ימי (הפתוח כל הלילה) ועם בובות הראווה של חנות התחפושות ברוריה, ואיני יודע עם מי מהם עדיף לי לבלות את השעות המתות כאשר המסדרונות מחשיכים והמקום דומה לטירה גותית שננטשה על ידי משפחה מזרח אירופית מיוחסת.

רוחות הרפאים של ילדי הסנטר הדיכאוניים לדורותיהם, אלה שבאמת מצאו עצמם לבסוף ללא בית לשוב אליו, מפריעות את שלוותי ("תקשיב לבס! אתה שומע את הבס? תקשיב לבס הגאוני הזה!"). לפתע נשמע קול רשרוש מפתחות, והביצים שלי צונחות לחניון בקומה מינוס אחת. מולי נעמד בשתיקה גבר שרירי ומקועקע, אוחז בצרור מפתחות צפוף לפחות כמו זה של האגריד מ"הארי פוטר". מדובר בשומר הקרקעות הלילי של הסנטר, שאת שמו שכחתי מחמתם של רגעי החרדה, ונראה שידע על מיקומי לאחר שצפה בעשרות המסכים המונחים לפניו בחדר הבקרה ומשדרים את המתרחש במתחם. הוא בסך הכל רוצה ללוות אותי לספה שעליה אני אמור לבלות את הלילה בחדר ההרצאות של הקניון, המכונה הסלון. האגריד פותח את השער, ואני נשכב על ספה שבה ישב עד לא מזמן דן תורן והעביר את סדנת השירה שלו. האף יכול לזהות בנקל את ריח גופו של מוזיקאי שכתב לשרון ליפשיץ את מיטב להיטיה.

"נולדתי מתוך תחת של פיל!" פרחי כעולל (צילום: נמרוד סונדרס)
"נולדתי מתוך תחת של פיל!" פרחי כעולל (צילום: נמרוד סונדרס)

23:55:00

"תקום! נו! נו תקום כבר!", מקיץ אותי משנתי קול צעקה צרוד, מלווה בשרשרת נקישות על זגוגית המתחם. לפני רגע שטתי בחלומי במימיה התכולים של הכנרת, וכעת אני מופיע מתוך שק השינה שלי, טרוט עיניים ופזור שיער, בפני אשת תחזוקה שלא עודכנה בענייני ועוד כחמישה מבאי הקניון המביטים בי כאילו הייתי קוף בגן חיות. הקניון כבר שוקק בצרכנים אקסטטיים המאיימים לקחת עמם הביתה את מה שנקרה בדרכם, אך התענוג המסוים הזה – אני מבהיר לסקרנים הבוהים בי מעבר לזגוגית – לא מוצע למכירה בסכומים שפנסיה ממוצעת של עובד מדינה תצליח לעמוד בהם.

25:09:00

זהו בוקר קשה, ורק צליחתו של אתגר הגבריות האולטימטיבי – מבחן מלתחות הגברים של מועדון הכושר ג'ימי – תוכל לרומם כראוי את מצב הרוח. העיר שופעת בסיפורים על גברים מסוקסים שאיבדו נתח נאה מהונם החברתי לאחר שאיבר מינם הכשיל אותם באתר זה, ועל מערכות יחסים אפלטוניות שנרמסו עם זקיפתו ברגע הלא נכון. בכל המעשיות הללו מתוארות המלתחות של ג'ימי כאתר עוין ומטיל אימה, אך במצבי אני זקוק למקום להתקלח בו, וזרנוקי החירום שבחניון התת קרקעי מזמינים אף פחות מהזרנוקים הרפויים המצפים לי במקלחות.

בפתחן של מלתחות הגברים ננעצים בי מבטים כאילו הייתי אסיר חדש בכלא מעשיהו. טעות של מתחילים תהיה להיישיר את המבט בחזרה לעיניהם. אני פונה מיד לאזור החלציים, מגחך מתחת לשפם ושולף מן התיק מברשת שיניים ומשחה ורודה של מרידול. עכשיו כל המבטים בחדר מושפלים לתוך הרצפה, ולאיש לא יהיה אומץ להתעסק איתי.

28:30:00

הפקדתי צ'ק בבנק דיסקונט. הפעולה הושלמה בהצלחה.

29:11:00

השעות המצטברות בסניף הספרייה של צומת ספרים מחזקות את הזדהותי עם אחראי המשמרת – גבר מקריח וחייכן הלוקח את עבודתו ברצינות יתרה. אחד הלקוחות לועג לצוות על כך ששמו את הרומן "דוקטור פאוסטוס" תחת מחברים מתורגמים באות פ', כאילו הוא נכתב על ידי פאוסטוס עצמו, ואחראי המשמרת כמעט מבצע חראקירי כדי לגאול עצמו מהבושה. במקביל אני רוצה להשלים את שעות השינה שנגזלו ממני, אך כאמור, הזכות לישון במקומות ציבוריים שמורה רק לזקנים.

29:30:00

בתור אדם שעבר פעם אחר צהריים פסיכדליים ביער הפיות שבצפון הודו, הרשו לי להגיד שאי אפשר לכנות חנות בשם "יער הפיות" אם אין שם בחור על אסיד שקוראים לו קדוש.

30:05:00

ויקטור פרנקל צדק: משמעות היא דבר חשוב בחיים, ובשעה הקרובה משמעות חיי נאחזת בלימוד עצמי של כמה מרזי השפה הבורמזית, כי זה היה השיחון הנגיש ביותר לידי בסניף למטייל. מינג־לה־בה? נה קאון בה דה. יא בה דה!

עד מתי? (צילום: נמרוד סונדרס)
עד מתי? (צילום: נמרוד סונדרס)

32:44:00

מסאז' בכפות הרגליים במרכזו של קניון הומה אדם. אנשים לא מעטים רואים בכך פרקטיקה לגיטימית, אני מזהה כאן הזדמנות חד פעמית להרוויח כמה רגעים של שינה. נותנת השירות, תמוהה מספיק כדי לבחור בעיסוי כפות הרגליים של אנשים זרים כמקור פרנסה, לא משתכנעת בקלות וממשיכה לעשות לי דיגי דיגי.

34:31:00

הזמנתי בקפה־קפה שקשוקה עם נקניקיות מרגז וקיבלתי את גרסת "איך זה נראה באמת" להצעת ההגשה הבלתי אפשרית שרקחתי לעצמי בדמיון.

35:08:00

זה לא "קפה־גרג־מאוד", אלא "גרג – קפה מאוד" (כלומר, יפה מאוד). עכשיו הבנתם?

38:47:00

טווה יא דה וואנטה בא דה! יא בה דה?

39:20:00

צליחת אתגר 40 השעות דורשת סעודה מלכותית בברגר קינג. בדלפק אני מחליף מבט טעון בפוליטיקה זהותנית עם הצעיר הערבי שלוקח ממני את ההזמנה, ורק אז אני מבין שהפכתי לתל אביבי אמיתי. לצורך ביצור העליונות אני מבקש כתר מקרטון ומניח אותו על הראש בהתגרות.

חרף החיבה לתרבות הבורמזית שהתעוררה בי באופן בלתי רצוני, יש להודות שהשהייה הממושכת בסנטר הייתה נינוחה להחריד. אולי הסטנדרטים שלי בכל הנוגע לחופש התנועה נמוכים ממילא, ואולי מתחם המסחר האימתני מצליח במשימתו האולטימטיבית: לבלוע את הצרכנים לתוכו, להניעם מחנות לחנות, ליצור מרחב מסחרי שלא יסתפק בהשתלבות בנוף העירוני (כפי שעושות החנויות שבמפלס הרחוב) אלא ימצב עצמו מולו כאלטרנטיבה שוות כוחות. בחסות השוטטות נמרח הזמן כמו תוכנית ריאליטי שעברה אדפטציה לפריים טיים הישראלי.

40:00:00

אני יוצא משער 7 כמנצח ופורק את הגעגוע לאוויר הצח של פיח המכוניות בפינת הרחובות דיזנגוף והמלך ג'ורג'. התל אביבים החולפים על פניי מביטים בי בתמיהה. האם הם חשים מאוימים? האם קשה להם לאמץ אותי לחיקם? לא. זה מפני שיש לי כתר מקרטון על הראש.