כשהטלוויזיה פגשה את הטרור: "5 בספטמבר" הוא דוקו-דרמה מרתקת

בשנה האחרונה לא רק סרטים ישראלים זוכים לקבלת פנים קרירה בחו"ל. גם סרטים בינלאומיים שעוסקים בישראל באופן שאינו ביקורתי כלפיה נכווים מהמצב. אחד הבולטים שבהם הוא "5 בספטמבר", שמאז בכורתו בפסטיבל ונציה לפני חמישה חודשים צבר ביקורות טובות, פרסים ואף מועמדות לאוסקר על התסריט, אך גם נתקל בהתנגדות הולכת וגוברת.

>> להתעקש על האנושיות גם – ובעיקר – כשהכל מסביב נשרף // עדו סתר
>> מיזם "עדות 710": עדויות של ניצולי שואה שחוו את שבעה באוקטובר

בפסטיבל טורונטו לא רצו אותו מחשש שיעורר קונטרוברסיה, ועכשיו מופצת בניו יורק עצומה נגד הקרנתו בבתי הקולנוע בטענה ש"הוא דרמטיזציה א-היסטורית שיוצרת דהומניזציה של מבצע איקרית ובירעם, שבוצע על ידי ארגון ספטמבר השחור באולימפיאדת מינכן ב-1972 בשם שחרור 200+ אסירים פלסטינים". עוד הוא מואשם בכך שהוא "לא מהסס לקרוא למיליטנטים 'טרוריסטים' ו'ערבים'". כזכור, המיליטנטים המדוברים חטפו ורצחו 11 ספורטאים ישראלים.

ב-2002 טים פלבאום השוויצרי החל ללמוד בבית הספר לטלוויזיה ולקולנוע של מינכן. סרטו הראשון, "Hell" הפוסט אפוקליפטי, עשה את בכורתו העולמית בפסטיבל מינכן, וזכה שם בפרס. אני לא יודעת אם הקשר של פלבאום לעיר עורר בו את העניין באירוע שהתחולל במינכן שלושים שנה לפני הגעתו לשם, אבל אחרי שני סרטים עתידניים הוא פנה לכיוון שונה לגמרי, ויצר דוקו-דרמה מהודקת ומרתקת.

"5 בספטמבר" מתאר את טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן מנקודת מבטם של חברי צוות השידור של רשת ABC האמריקאית, שהגיעו לשם כדי לכסות אירועי ספורט, ומצאו עצמם מתמודדים עם משהו שונה לגמרי. משום שאינם אנשי חדשות הם נדרשים לשאלות כמו איך לכנות את רעולי הפנים שחטפו את הספורטאים הישראלים, ואחרי בחינת ההגדרה המילונית של המושג הם בוחרים בתואר "טרוריסטים". וכך מתאר אותם המגיש ג'ים מקיי בקטעי הארכיון המשולבים בסרט. ברוח המאה ה-21 התסריטאים (פלבאום, מוריץ בינדר ואלכס דיוויד) הקפידו לשלב בצוות של ABC בחור מוסלמי (זינדין סואלם) והוסיפו גם ספורטאי ערבי שמביע שאט נפש מהחטיפה, כדי להבהיר שלא כל הערבים הם תומכי טרור, אבל זה לא מספק את המוחים. 

אז אם כבר מתלוננים, גם לי יש טרוניה אחת על השיח בסרט. לקראת סופו המתורגמנית הגרמניה של צוות ההפקה אומרת בזעזוע כמה זה נורא ש"שוב נרצחו אנשים חפים מפשע על אדמת גרמניה". היה נכון יותר לומר ששוב נרצחו יהודים על אדמת גרמניה, אבל נראה שדווקא במקרה זה היוצרים נזהרו בבחירת המילים, אולי מחשש שיעוררו זעם מכיוון אחר. הקדשתי הרבה (יותר מדי) מילים לשיח הפוליטי סביב ובתוך הסרט, כי זאת הקלחת שאנחנו נתונים בה היום, אבל אולי הבחנתם שהענקתי לו שני סופרלטיבים – מהודק ומרתק. הוא גם קצר באופן יחסי, ודוחף לתוך 94 דקות דחוסות כמה שעות גורליות, כך שנוצר הרושם שכמעט מדובר בפריסה בזמן אמת. "5 בספטמבר" משלב במיומנות בין קטעי ארכיון מהשידור המקורי – הפעם הראשונה שאירוע טרור שודר בטלוויזיה בשידור חי בעולם כולו – לבין הדרמה שמאחורי הקלעים.

פיטר סרסגארד ("לחנך את ג'ני") מצוין כתמיד בתפקיד רון ארלדג', נשיא מחלקת הספורט של ABC, שהיה בשטח ופיקח על השידור. ג'ון מגארו (הבעל ב"חיים שלמים") ובן צ'פלין ("החפירה") הם המפיקים בפועל שמתמודדים עם האתגרים הטכניים, ומעלים שאלות אקוטיות, כמו האם זה קביל לשדר רצח בשידור חי. ומה אם הטרוריסטים (ולחילופין, הורי הספורטאים החטופים) צופים בשידור? ובין כל הגברים המתחבטים והפועלים, המתורגמנית הגרמניה (לאוני בנש המצוינת מ"חדר המורים") תורמת לממד הרגשי.

לצד השאלות המעניינות מתחום האתיקה של שידור חדשות, חלק מהדרמה של הסרט היא סביב הטכנולוגיה הישנה – החדשנית לזמנה – שמאלצת את הגיבורים לחפש מיני פתרונות אד הוק שתורמים ממד של מותחן. אחד מחברי הצוות, למשל, מתחפש לספורטאי במטרה להסתנן לכפר האולימפי עם סרטי צילום שאותם הוא מסתיר מתחת לטריינינג. גם הצורך להסתמך על טלפונים קוויים מייצר קשיים שכבר שכחנו.

עיצוב מדויק תורם לכך שהסרט נראה כאילו צולם בשנות השבעים, אף שהמודעות היא ללא ספק עכשווית. בסופו של דבר היותו א-פוליטי מונעת מ"5 בספטמבר" ליפול לבורות מסוימים (או שלא, כאמור בפתיחה), אך אולי בשל כך הוא אינו מותיר הד מעבר להיותו דרמת מתח מאוד אפקטיבית. ואולי זאת התקופה שבה אנו חיים כאן בישראל שפוגמת בכוחו, או מעצימה אותו, זה כבר תלוי בחוויה של כל צופה וצופה.

4 כוכבים
September 5; בימוי: טים פלבאום. עם פיטר סרסגארד, ג'ון מגארו, לאוני בנש; גרמניה/ארה"ב 2024, 94 דק'