התביישתי לעמוד על הכסא ולצרוח "וואו", אז נעשה את זה כאן
מבקר המסעדות עודד קרמר חזר ל-Aria אחרי חצי שנה בלי מסעדות, ונתקל בארוחה מצוינת שמציגה את היכולות המדויקות של שף גיא גמזו. לא ראינו אותו מתרגש ככה מאז דברים שקשורים כנראה לכדורגל
היו שלום אפליקציות. היה נעים להכיר קרטוני משלוח מפונפנים. פנו דרך שליחי wolt (לא, באמת פנו דרך. מכבד את המסורת שפיתחתם לרכב על הכביש, נגד התנועה, תוך כדי שיחה בטלפון, אבל כמו ששרה מרגול "אוי, אוי, אוי, אוי, אוי, פה זה לא האנוי"). המסעדות חזרו, ואין שום טעם לנסות להכחיש את ההתרגשות. אחרי חצי שנה של געגועים, המחשבה על ללכת עם חברים למקום שהוא לא הבית ושאנשים זרים יגישו לנו אוכל טעים על צלחות אמיתיות הייתה כל כך מענגת, עד שהיה חשש שהמציאות לא תצליח לעמוד בציפיות. אבל אז הגענו ל-Aria.
תקציר הפרקים הקודמים: בשנת 2013, השף גיא גמזו, בעברו השף התפעולי של רפאל, פותח בבניין משומר מהמם בפינת נחלת בנימין ויהודה הלוי את אריא (כן, אני יודע שהם כותבים את שם המסעדה באנגלית, אבל העיתונות במצב קשה ואין כסף לפונט באנגלית), לאונג' בר (בקומת הכניסה) ומסעדה אירופאית (בקומה העליונה). באוגוסט 2020 מודיע גמזו כי הוא משנה את התפריט. מטבח אירופאי out. מטבח ערבי (בחיי, ככה הוא אמר בעיתון) in. פאסט פורווד 9 חודשים, כי קורונה, והנה אנחנו מראים דרכון ירוק, מטפסים במדרגות ומזמינים מלא אוכל.
המנה הראשונה שהגיעה לשולחן הייתה כופתא אירנית. אולי יותר נכון היה להגיד שהיא הוצגה לשולחן. שישה חודשים אתה מחכה ופתאום נוחת מולך מגש קרח מפונפן (שבטח שימש לאויסטרים בגלגול הקודם של המסעדה) ועליו 4 קציצות בורגול פרסיות מסורתיות, מתובלות ברכז רימונים ותערובות של עשבי תיבול ותבלינים ושוכנות בתוך עלי בייבי חסה. הבעיה היחידה היא שאחרי פרזנטציה כל כך מדויקת, אין לקציצת בורגול שום יכולת לעמוד בסטנדרט. היא הייתה נהדרת, מתובלת בדיוק במידה והפער בין הרכות של הבורגול לחסה הקרה היה נהדר, אבל תקרת הזכוכית של קציצת בורגול מראש נמוכה מזו של פליט ריאליטי. אז כדי שהיה ברור – זאת אולי לא מנה ששווה תוכנית אירוח בפריים טיים, אבל היא לגמרי שווה אייטם אצל פינס.
כשהגיעו לשולחן שקדי העגל ושוב אי אפשר היה למחוק לנו את החיוך מהפנים. שילוב מעלף בין רכות לקריספיות וכל זה על קרם כרוב כל כך נהדר שאתה שוכח לשאול איך זה בכלל הגיוני לעשות קרם מכרוב
מנת הסקאלופ שהגיעה מיד אחר כך, לעומת זאת, היא מנה שראוי לעשות עליה סרט. לא בא לי להיות דרמטי באופן מוגזם אבל אני אעשה את זה כאן, כי במסעדה קצת התביישתי לעמוד על הכסא ולצרוח "וווואוווו". קודם כי מי שבחר את הסקאלופ והכין אותו ידע בדיוק מה צריך לעשות – לקחת חומר גלם טוב ולהביא אותו לנקודת העשייה המושלמת, כשהוא רך אבל לא צמיגי ויש לו שכבה דקה של קראסט צריבה. ואם זה לא מספיק, כל האושר הזה יושב על קרם שקדים עם ציר סרטנים, שרק מחזק את משחק המרקמים והטעמים. התוצאה היא מנה שהיא לא פחות מאדירה והשילוב הכי סינרגטי באזור מאז חוק באדר-עופר.
אחרי הפסגה הזו היה קשה להאמין שסלט, אפילו שהוא סלט קלמרי, יצליח לשמור על הרמה. אבל עם אמונה לא הולכים למכולת ומסתבר שגם לא לאריא. הקלמרי, כמו שאפשר היה להניח היה הכוכב הבלתי מעורער של המנה. הוא היה עשוי כל כך טוב ומתובל בדיוק במידה, שגם אם היה מוגש על חתיכת נייר עיתון היינו מלקקים את האצבעות. אבל הוא הוגש כסלט עם פול ועלים ירוקים ועם לבנה, ושילוב המרקמים והטעמים לקח את הכל שני צעדים קדימה.
משם המשכנו לקציצת הסרטנים ודג ים שהייתה המנה הכי חלשה של הערב. קודם כל, כי מראש תקרת הזכוכית נמוכה מזו של מפלגת הפיראטים. למעשה, אם יש משהו ללמוד מיום של נסיעה בכבישים האחוריים של צפון קרולינה עם ילד בן 10 שמעריץ את האדמה שבוב ספוג הולך עליה, וחולם לאכול קציצות סרטנים – זה שקציצות סרטן הן קונספט כושל. והקציצה של אריא לא מצליחה להוכיח אחרת. על הנייר קציצה של בשר סרטנים ודג ים עם נענע ויוגורט נשמע נהדר. בפועל זה מרגיש כמו לאכול סביצ'ה במרקם של קציצת טונה, ואין שום מאכל בעולם שהמרקם הזה מחמיא לו, אפילו לא (ויש שיגידו במיוחד לא) קציצת טונה.
אבל עוד לפני שהספקנו להתאכזב הגיעו לשולחן שקדי העגל ושוב אי אפשר היה למחוק לנו את החיוך מהפנים. זוכרים כמה עפנו על הסקאלופ? אז זאת גרסת היבשה והיא מוצלחת באותה מידה. שקדים שעשויים באופן מושלם, שילוב מעלף בין רכות לקריספיות של "חכה עד שנשרף ותוריד שניה לפני", וכל זה על קרם כרוב כל כך נהדר שאתה שוכח לשאול איך זה בכלל הגיוני לעשות קרם מכרוב. מפגן מושלם של רכות מתנפצת.
את המסבחה קלאמרי, לעומת זאת, לא ממש הבנו. הקלאמרי, בשלב הזה כבר די ברור, היה מעולה. המסבחה הלבנונית שהוא ישב עליה הייתה טובה. החיבור בינהם הרגיש מודבק כמו שיעורי בית בקורס פוטושופ למתחילים. אם מתייחסים לזה, כמונו, כשתי מנות נפרדות, זה עוד סביר ויכול לעבור. כמנה זה פשוט לא עובד.
בשלב הזה כבר היינו די גמורים, וגם הקוקטליים המעולים (ההמלצה שלי – פאריד אל אטרש), התחילו לעשות בנו שמות, אז עשינו את הדבר המתבקש והזמנו את הקבב הפרסי. הקבב עצמו היה נהדר, עסיסי ומשובץ שומן, אבל הלהיט האמיתי של המנה התחבא מתחתיו – פיתה זעתר שמנמנה, שספגה את כל המיצים שלו והפכה לאחת מפיסות הפחמימה היותר מוצלחות שאכלנו לאחרונה. בצד הוגשו גם אורז פרסי עם פירות יבשים וחורשט סבזי, תבשיל ירוקים חמצמץ שהיה כל כך מוצלח עד שגרם למלחמת מזלגות קטנה.
ומה יש אחרי כל מלחמה? הסכם שלום. ומה הכי חשוב בטקס חתימת ההסכמים? הכיבוד. אז הזמנו נמורה אשטה וסחלב קר. הנמורה האשטה התגלתה כסוג של קסטה – קרם גבינה ויוגורט לימוני בין שתי עוגות סולת – אבל יותר מזה, הראתה שלפעמים יותר זה באמת פחות. הקרם היה חביב, אבל השכבה שלו הייתה עבה מידי, ועדיין לא הצדיקה שתי שכבות של עוגת סולת, שהייתה גם ככה קצת יבשה מדי. הסחלב הגיע עם שכבה עבה במיוחד של שקדים ופיסטוקים עם ורדים מסוכרים מלמעלה ושוב הוכיח שבאריא מתמחים במשחקי מרקמים. השילוב בין הרכות של מלבי לקראנץ' שחיכה מלמעלה מייצר ביסים שהם כמו מסיבות קטנות בפה. סיום ראוי לארוחה מצוינת.
כופתא אירנית 48 ₪
סקאלופ 72 ₪
סלט קלמארי 58 ₪
קציצת סרטן ודג ים 72 ₪
שקדי עגל 72 ₪
מסבחה קלאמרי 98 ₪
קבב פרסי – 92 ₪
סחלב קר – 42 ש"ח
נמורה אשטה – 38 ₪
קוקטיילים 38-42 ש"ח
ARIA, נחלת בנימין 66, שלישי-שישי 19:00-00:00, 03-5296054