מתחם DNA TLV: לא יאומן, יש אוכל טוב ואווירה טובה בעזריאלי
מתחם האוכל החדש בניצוחו של יוסי שטרית ממוקם בלוקיישן שאנשים מפסיקים להגיע אליו מרגע שהם עוברים לתל אביב, משתמש בהגדרה מאוד רחבה לפוד טראקס וגם מתהדר בכמה מנות מצוינות. אבל האם אוכל יספיק כדי לנצח את המתחרים?
"אני במתחם הפוד טראקס של יוסי שטרית בעזריאלי", עניתי לשאלת חברה ומיד הבנתי איזה דבר בלתי הגיוני בעליל כרגע פלטתי. כמו משפט שהורכב מהצעות קהל במופע אימפרוב גרוע – תנו לי סלב, מקום בילוי וקונספט. למה לא בית הפנקייק של מוקי בעתלית? הפלאפל של אסתי זקהיים במרכזית הישנה? הקרפרי של בייגה שוחט בבית הפנקייק של מוקי בעתלית? בכל מקרה, פוד טראקס זה קונספט שחסר בתל אביב, בין היתר בשל פיסות בירוקרטיה שהפכו את הדבר ללא כלכלי בתחומי העיר. אבל ברחבי הארץ המצב מתחיל להשתנות. משאיות אוכל נאות נעות בדרכים, מתמקמות בפינות שגם בן גוריון לא היה מזהה ומכינות מזון להמונים. ואנחנו, התל אביבים? נסתפק במיליון המסעדות ודוכני האוכל הקבועים שלנו. אה, וגם הפופ-אפים. אוי, מסכנים שאנחנו.
אחרי שהתאוששתי מההלם הראשוני, עשיתי את הדבר שאנשים מפסיקים לעשות מרגע שהם עוברים לתל אביב, ונסעתי לבקר בעזריאלי. המתחם החדש, שנקרא DNA TLV, הוא ילדם של היזם רן דור חי, שהביא את השף-סלב יוסי שטרית לנהל קולינרית – או יותר נכון לאצור קולינרית – את המתחם ואת משאיות האוכל שלו. המיקום שלו, למרבה השמחה, הוא לא ממש בתוך עזריאלי, אלא לרגלי הבניינים, איפה שבעבר שכנו תחנת מוניות ותחנת דלק. המקום לא נראה או מריח יותר כמו תחנת דלק, אלא מתחם אורבני מואר ומקורה עם ארבעה פוד-טראקס כסופים שנראים כמו חללית שנתקעה על הקרקע, צמד ברים בעלי 100 מקומות ישיבה ועוד מגוון שולחנות וכיסאות ופינות ישיבה שמפוזרים מסביב.
הגעתי למתחם בשעה 17:00, רק כדי לגלות שזו בדיוק שעת ההפסקה של ארבעת הפוד טראקס. זה אמנם היה קצת מבאס, כי בכל הפרסומים הרשמיים שעות הפעילות רצופות, אבל זה בכל זאת שבוע הפתיחה אז ניתן להם את חמת הספק שישנו את הנוהל, או לפחות יפרסמו את השעות המדויקות. הבעיה היא שזה אילץ אותי לעשות משהו שממש קיוויתי שלא אאלץ – להסתובב בקניון עזריאלי. את השעה המיותרת בחיי ניצלתי כדי לבחון את התחרות הותיקה של המתחם החדש – דוכני האוכל המחרידים שבתוך הקניון, שמורכבים מערוב רב של מותגים שחשבתם שמתו, המבורגריות ללא שם ונזלת של ילדים. לא, זה בהחלט לא תחרות למתחם היפה שלמטה.
אחרי שעה של יסורים חזרתי למטה למתחם DNA, איזור הרבה יותר נעים, נינוח ולפחות כרגע, נטול ילדים. אפשר לנשום אוויר. ניגשתי לפוד טראק הראשון, רק כדי להבין שלמעשה מדובר בדוכן מעוצב. תחתית ה"רכב" מחוברת בצינורות לקרקע, מהגג יוצא מערכת לניפוי עשן והגלגלים נועדו לקישוט בלבד. בקיצור, מיתוג יפה, אבל הטראק הזה לא הולך להתגלגל מכאן לשום מקום. הפוד, לעומת זאת, נראה מבטיח – ארבעת הדוכנים (אני אקרא להם דוכנים כי לקרוא להם פוד טראק זה כמו לכנות מיטת ילדים עם הגה בתואר מכונית ספורט) אוישו בשפים שונים ששטרית גייס, עם ארבעה מטבחים שונים – תאילנדי, איטלקי, מקסיקני וקרואסונים. אוקי, קרואסונים זה לא מטבח, אבל אל תמהרו להתעלם מהם.
אני, בכל אופן, התעלמתי מאחד אחר- הדוכן התאילנדי, שמגיש אוכל בטווח מחירים של 70-90 ש"ח, שמבחינתי חוצה מעל לרף האוכל רחוב. אולי זה טוב, אולי זה מדהים, אבל לא לשם כך הגענו לאכול ממשאית מקורקעת. אם כן, התחלתי ב-MEZZO Fantastico של השף יונתן שרביט, שחולש על מטבח דרום איטלקי. מבין מגוון המנות הקטן של הדוכן (בהתאם לפורמט, כל דוכן מגיש מעט מנות. מה קרה? תאכלו קצת מכל דוכן) בחרתי את הסופלי (כדור ריזוטו מבושל ביין לבן, כרישה, שאלוט, עגבניות שמש, פרמז'ן ומוצרלה עטוף בפרורי לחם. 22 ש"ח) ואת הפיצה פריטה הקלאסית (עם רוטב עגבניות, בזיליקום, מוצרלה, פרמזן ושמן זית, 56 ש"ח), אספתי את המגש והתיישבתי באחד השולחנות המפוזרים באזור.
כבר משמות המנות אפשר להבין שהכוונה כאן היא להביא סטריט-פוד גורמה, ואכן שתי המנות היו מצוינות. האוכל חמים, המוצרים טריים, הגבינה נמתחת כמו שאלוהים ביקש בפעם הראשונה שהכין טוסט. מנת הפיצה פריטה – שהיא בעצם פיצה מגולגלת לצורת חצי סער ומטוגנת במלואה – היתה פשוט מצוינת. הבצק הסופגנייתי היה מלוח ועדין בטעמו, והמילוי החמים הרגיש טרי וסליזי כאחד, ואפילו מעט הירקות הטריים שבצד הוסיפו לביס – דבר שאני לא נוטה בכלל לשים אליו לב כשאני טורף מנה על טהרת הבצק-גבינות. שתי המנות המטוגנות הרגישו בכל זאת קלילות מכיוון שלא נותר עליהן שמן מיותר. התלונה העיקרית שיש לי היא שהסכום היחידי בנמצא הוא הסכו"ם עץ חד פעמי, כלומר הסכין לא חותכת, המזלג לא ננעץ והסכו"ם לא מסתכם לכלום. אכלתי כבר פיצות ביד בימי חיי, אפילו לא מעט, אבל זו מסוג הפיצות שדורשות חיתוך.
משם המשכתי לדוכן השני, Chicano של גבריאל ישראל, שמייצג את האגף המקסיקני של המתחם. שם כבר לא היו שולחנות כי חבורת עובדי משרדים הלאימו ארבעה מהם לישיבה משותפת, אז הזמנתי נאצ'וס וטאקוס וניגשתי להתיישב בפינה אחרת במתחם. זה דווקא נחמד שיש אופציה לגוון. הנאצ'וס (32 ש"ח) נעשו בעבודת יד והוגשו עם גוואקמולה רענן ונהדר שהצליח לעשות את הדבר הכי נפלא שגוואקמולי יכול לעשות – להספיק עד הנאצ'ו האחרון, וטיפה מעבר. הטאקוס מגיעים בשלישייה (58 ש"ח), כשניתן לבחור מבין 4 מילויים שונים. למרבה הצער, לא ניתן לעשות מיקס אנד מאצ' בין טעמים שונים, אז הלכתי על שלישיית הביף ברבקואה (צלעות בקר מועשנות), ואני כל כך שמח שעשיתי כך מכיוון שהבשר פשוט פנטסטי, עם טעם מתפרץ וחכם מחתיכות לא גדולות במיוחד. בכלל, גדלי המנות במתחם לא מרשימים, בטח לא ביחס למחיר, אבל הם בהחלט מספקים את הציפייה מבחינת הטעם.
לסיום, ולאו דווקא לקינוח, המשכתי לדוכן La Foux Foux ("המשוגעת") של צרי אגמי – הבנוי, כזכור, על מטבח הקרואסונים. למרות השם המתקתק שיצא למאפה, הדוכן מחזיק בעיקר בתוספות מיוחדות ומלוחות בחלקן, כמו המנה שאני הזמנתי, הפסטייה (קרואסון במילוי תערובת פירות יבשים ואגוזים עם פרגיות ובצל מקורמל. 44 ש"ח). זו מנה משוגעת בכל מובן של המילה, ומדהים עד כמה היא עובדת. הביס, גם הפעם, קטן ביחס למחיר המנה, אבל כמה שהוא משתלם – חמוץ, מתוק, מלוח, דבש מתובל, אבקת סוכר וקינמון וכמובן חתיכות הפרגית המעולות – הכל מתאחד לביס מהסוג שנוגסים הרחק מהגוף כדי שלא יתפרק על החולצה, רק כדי שהוא יתפרק ויתחבר מחדש בפה. לא יאומן, יש בעזריאלי אוכל טוב באווירה טובה.
הבעיה האמתית של מתחם DNA היא שהתחרות האמתית שלו לא תהיה מול דוכני האוכל הפשוטים שבמעלה עזריאלי, אלא במתחמי האוכל הרציניים יותר שבסביבה – מידטאון ושרונה. ומולם יהיה לו קשה יותר להרשים, במיוחד באגפי ווליו פור מאני. המזון עצמו מספק את העבודה, הבר שצמוד נראה כמו מקום בילוי לכל הפחות מתוקתק (גם אם קצת מעונב מדי) ועצם היכולת לדלג בין הדוכנים לאסוף לעצמכם ארוחת פאזל בהחלט מפתה, אבל כדי לנצח את המתחמים הכבר יותר מבוססים, יוסי שטרית יצטרך לאצור את עצמו לדעת ולמצוא גיוון מעבר לרבעייה הזו, מוצלחת ככל שתהיה.