galshmu

כולם מחפשים: זו הסדרה הייחודית והנפלאה שראינו מזה זמן רב

קלארק ופלויד נפגשים בעבודה. קלארק (ג'ייסון בייטמן) הוא חזאי בטלוויזיה ומיני סלבריטי מקומי, ופלויד (דיוויד הארבור, עם חליפת שומן) הוא מתרגם לשפת הסימנים. במפגש חברתי על הדשא הם משתפים זה את זה בחוסר סיפוק מיני בחיי נישואיהם, וקלארק מציע שהם יירשמו לאפליקציית זיונים, ששמה כשם הסדרה, המיועדת לאנשים נשואים. זה מרגיש קצת סליזי, גם כי נדמה שקלארק החתיך עושה מניפולציה לפלויד השמן. אז זאת הולכת להיות סדרה על מפגשים מיניים בגיל העמידה, אני חושבת תוך כדי צפייה. אבל אז הסיפור קופץ קדימה, אנחנו מגלים שאחד מהם מת ולעלילה מצטרפים צמד בלשי משטרה, זקן וצעירה. סוויץ במוח – אז זו בעצם סדרה בלשית בין דורית. ואם היה כאן רצח, האפיון של רעייתו של פלויד, קרול (לינדה קרדליני), כפתיינית מסמן אותה כפאם פאטאל?
>>מותק, הילדים אינדי: קמפינג שבועות כזה עוד לא היה לכם

תיארתי את המחשבות הראשוניות שחלפו במוחי במהלך הצפייה בשלבים המוקדמים של המיני סדרה "DTF St. Louis", בניסיון להעביר משהו מהחמקמקות שלה. אפשר לומר שזאת אכן סדרה בלשית, אבל עלילת הבילוש המרתקת היא בעצם מטאפורה לחקירת הנפש האנושית. אם לבחור מילה אחת שתסכם את התמה המרכזית של הסדרה עתירת הרבדים ויוצאת הדופן הזו, הרי שהיא חברוּת. נושא החברות בין גברים לרוב מטופל ביצירות מסך אמריקאיות מסוג "Buddy Film". כאן מדובר במשהו שונה לגמרי. מעולם לא ראיתי על המסך חברוּת כזאת רכה, כנה וחשופה בין גברים.

משולש לא שווה צלעות. "DTF סנט לואיס". צילום: יח"צ HBO

חלק מהייחודיות, ומהקצב הלא ממהר, של הסדרה, מסומן באופני השכיבה שעליהם רוכבים קלארק ופלויד, יחד ולחוד. כלי רכב טיפוסיים יותר ליצירות מסך על גברים בכלל, ועל גברים בגיל העמידה בפרט, הם דימויים פאליים כמו אופנועים או מכוניות מהירות. אופני שכיבה נראים מאוד לא גבריים, במובן המאצ'ואי של המילה. כלי הרכב המוזר הזה היה עלול להיות סמל מודגש מדי, אלא שהתסריט המורכב והמבריק של סטיב קונראד משלב אותו היטב גם בעלילה הבלשית, וביחסים בין פלויד ובנו המאומץ, שהולכים ומתגלים כמהותיים לדרמה.

הסדרה נעה קדימה ואחורה בזמן, ומקלפת ביד אמן את הרבדים של הדמויות והיחסים ביניהן, עד שהיא מגיעה לדרמה שבפנים. הדחייה של חשיפת אינפורמציה, המאפיינת תבנית של סדרות בלשיות, משמשת כאן לא רק ליצירת הפתעות ומהפכים בהבנתנו המשתנה של הדמויות, אלא גם מזמינה אותנו לבחון את האופן שבו אנחנו שופטים אנשים.

בין השאר, אנחנו לא רגילים לראות גברים שמנים שחושפים את עצמם למצלמה באופן פיזי ורגשי כמו פלויד. בדרך כלל אני לא אוהבת ששחקנים רזים עוטים על עצמם חליפת שומן לצורך גילום תפקיד של גבר שהיותו שמן מהותי לדמותו. כשכריס סאליבן עטה חליפת שומן כדי לגלם את טובי השמן שאוהב את קייט השמנה (באמת) בסדרה "החיים עצמם", לא מעט צופים התרעמו על כך שלא ליהקו לתפקיד שחקן שמן, על אחת כמה וכמה בסדרה שמקדמת לכאורה קבלה עצמית. אבל הארבור כל כך נפלא כאן, שקשה לי לדמיין מישהו אחר בתפקיד. זאת דמות שאי אפשר שלא להתאהב בה, והיא מאצילה על הדמויות האחרות. גם על אלה שפחות קל לאהוב. בייטמן מגיש הופעה מדודה, מדבר לאט, כמו חושב על כל מלה, וגם הוא מצוין. וכמותו פיטר סארסגארד בתפקיד קטן אך מהותי.

מרכז הכובד הדרמטי של הסדרה הוא, כאמור, היחסים יוצאי הדופן בין שני גברים עם לב פתוח, והאישה שביניהם (שם לפחות שם אותה הפוסטר של הסדרה), אבל גם היחסים בין הבלשים נהדרים. במבט ראשון הצימוד של גבר לבן זקן (ריצ'ארד ג'נקינס מ"צורת המים") ואישה צעירה שחורה (ג'וי סנדיי מ"ונסדיי") נדמה קלישאתי, ובהתחלה הגבר מתנהג באדנותיות צפויה. אך המוכנות שלו להקשיב וללמוד תורמת ליופיה של "DTF St. Louis", וג'נקינס המצוין תמיד עושה כאן את אחד מתפקידיו הטובים ביותר.

איך אפשר שלא להתאהב בו? דיוויד הארבור ב"DTF St. Louis". צילום: HBO Max

הציון הממוצע של הגולשים ב-IMDb אינו גבוה במיוחד, וכך גם ממוצע הביקורות באתר Metacritic, לכן לא מיהרתי לצפות בה מיד עם עלייתה למסך בשירות הסטרימינג HBO Max. אך משהתחלתי, נשביתי לחלוטין. זאת הסדרה הייחודית והנפלאה ביותר שראיתי מזה זמן רב. גם הבחירות המוזיקליות נהדרות.
DTF סנט לואיס, 7 פרקים, עכשיו ב-HBO Max

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• HBO
• דרמה
• דיוויד הארבור
• סדרות מומלצות