כך נולד הפייק ניוז: אגדה מוזיקלית שהייתה באמת (בערך)

אז מה זה בעצם fake? למה זה רע? מה רע ב-fake news? ומה רע באסקפיזם? מדליקה טלויזיה ורואה תחרות בישול, מה רע? טוב לנו, נחמד לנו, מבשלים לנו, חותכים לנו, מספרים לנו סיפורים מרגשים, מתקטננים על התבלינים ומלעיטים אותנו בפרסומות מתקתקות והעיקר, מתעלמים ממה שלא נוח לנו לשמוע. אז מה רע לנו?

כיוצרת תיאטרון אני תמיד מחפשת את הדברים המטרידים, את השאלות. והנושא של fake news מטריד כי הוא מפר הסכם לא כתוב. והוא מעליב. אני צורכת פרסומות שרצות במדיה ובתמורה, אנשים חשובים אומרים לי חלקי דברים, מניפולציות שנחזות לאמת, שמשרתות אינטרס עלום. אני, בעצם, רק מוצר, למכור את הפרסומת הבאה, להטיל את הפתק הנכון בקלפי.

מתוך "Fake" (צילום: אלי כץ)

אז מה עושים עם זה? סיפור שפגשתי בפייסבוק הדליק אותי. זה היה בתאריך של צום גדליהו, ומישהו רשם – "כולם מתאבלים על גדליהו, נציב יהודה שנרצח, ואף אחד לא מדבר על הסבא שלו, שפן בן אציליהו שהמציא ספר תורה ושיגע את ממלכת יהודה". זה נשמע לי לא הגיוני. איך ממציאים ספר תורה? איך משגעים ממלכה? אני לא בן אדם דתי, ובכל זאת, פוסט בפייסבוק על ספר תורה מזוייף?! אז בדקתי.

בספר מלכים מצאתי סיפור סבוך על הרצח של אמון, מלך יהודה. במקומו ממליכים את יאשיהו, ילד בן 8 שמחליט לטהר את בית המקדש בירושלים. שפן, סופר המלך, מביא למלך הצעיר ספר תורה שמצאו בתוך בית המקדש, הספר העתיק מטלטל את המלך הצעיר ושפן הסופר פונה אל חולדה, נביאה אישה, כדי שתתנבא ותרגיע את המלך. בהמשך יוזם המלך מהלך טיהור קיצוני ואלים של ממלכת יהודה כולה מכל הפולחנים האסורים.

מתוך "Fake" (צילום: אלי כץ)

הטקסט מעורר שאלות: מי רצח את המלך אמון? מי מנהל את הממלכה כשהמלך החדש הוא בן שמונה, תשע, עשר? האם הוא "מלך בובה"? ושל מי? ולמה פונים לנביאה אלמונית, אישה (!), כשבאותה תקופה פועל נביא ידוע ומוכר, בשם ירמיהו? האם יש כאן סוג של טיוח? הסקרנות מדרבנת אותי להתייעץ עם חוקרי מקרא. השאלה העיקרית היא מי מרוויח מן ההתרחשויות האלימות, ומי מספר לנו את "הסיפור" כפי שאנחנו מכירים אותו. החיפוש ממקד את היצירה הבדיונית בשפן, סופר המלך, זה שכתב את הספר המזויף, זה שכתב את ספר מלכים כולו, זה שמושך בחוטים, זה שמשתכר מהכוח שהוא מחזיק בידיו והופך אלים ורצחני.

ביחד עם שחקנים מופלאים, רותי בורנשטיין, אייל שכטר, דורון צפריר, אריאל קורט וגיא רון, יצרנו את האגדה המוזיקלית FAKE שמנסה להאיר מקומות חשוכים, ולומר משהו על מצבנו המורכב בעולם שבו אנחנו חיים. המלחמה הנוכחית באוקראינה ממחישה שוב את העובדה שהכל בני אדם. מישהו החליט להחזיר לעצמו כבוד אבוד או לקדם אינטרס שעדיין לא ידוע, ושאר הגורמים – חיילים, משפחות, ילדים, גברים שלומדים פתאום לאחוז בנשק – כולם רק כלים במשחק. המהלכים שמאחורי דלתות סגורות לא ייחשפו במלואם, "העם" שבחוץ מקבל את החדשות שרוצים שנשמע, ובאוקראינה מפגיזים ורוצחים חפים מפשע.

מתוך "Fake" (צילום: אלי כץ)

ההצגה "FAKE" היא הזדמנות להיפגש עם המהלכים העלומים, סיפור דמיוני על מה שמתרחש בתוך ארמון המלך וכמה הוא רחוק מהגרסה הרשמית שמוסרים לנו בחוץ. מקהלת ראפ תלווה את ההצגה ותביע דעתה על המתרחש. ובינתיים, מה אנחנו יכולים לעשות? לחשוד, לשאול שאלות, לא להאמין, לבקש הסברים, להצליב אינפורמציות, לכעוס, להפגין וכן, להמשיך ולצפות בתכניות הבישול, למי שזה מרגיע אותו.

>> "Fake" // כתיבה ובימוי: אלמה וייך-חושן // שחקנים: אייל שכטר, גיא רון, רותי בורנשטיין, אריאל קורט, דורון צפריר ועוד // תיאטרון תמונע, שונצינו 8, פרטים נוספים כאן