למרות כל הדגלים האדומים, הסדרה עמוסת הכוכבים היא להיט מטורף

אם יש משהו שההיסטוריה לימדה אותי, זה שברגע שאני רואה סרט או סדרה עם ליהוק מטורף של שחקנים הוליוודים ענקיים – זה סימן להתרחק. אין מה לעשות, התאכזבנו כבר יותר מדי פעמים. זאת גם הסיבה שלא מיהרתי להתלהב מסדרת הפשע החדשה של פיקוק, שירות הסטרימינג של NBC, שהפעם ליהק שמות גדולים כמו קווין הארט, דון צ'ידל, טראג'י פ. הנסון וסמואל ל. ג'קסון. גם היותה מבוססת על פודקאסט גרם לי לסלוד ממנה עוד לפני שראיתי (אני אולי נשמע כמו קשיש נרגן, אבל לא מתחבר לחיבוק המסחרי של הפודקאסט). אבל גם אני חייב להודות, הסדה החדשה Fight Night: The Million Dollar Heist (שם ארוך מדי, אבל שאלה יהיו הצרות שלנו) היא להיט מטורף.

>> טקס פרסי האמי: שני מנחים, שיא של נבלים ויותר מדי ריבים על "הדוב"

לקח לי זמן להיפתח אליה, אבל עד סוף הפרק השלישי התמכרתי לגמרי. הסיפור לוקח אותנו כל הדרך אל שנות השבעים, אל אחד הקרבות הגדולים בקריירה של המתאגרף מוחמד עלי באטלנטה. גורדון "צ'יקן מן" וויליאמס (קווין הארט) הוא נוכל שמחפש להצליח בענק, ובליל הקרב הוא מבין שזו ההזדמנות המושלמת עברו, ולא רק בזכות ההימורים שהוא מארגן, אלא גם כי בדיוק הציעו לו לארגן מסיבה עבור כל ראשי ארגוני הפשע האפרו-אמריקאים שקיימים. רק שהמסיבה משתבשת, כשרעולי פנים נכנסים ושודדים את כל החוגגים, וצ'יקן מן מוצא את עצמו במצב בו כל הגנגסטרים הכי גדולים חושבים שהוא שותף לפשע.

הייתי בטוח שאני הולך לראות סדרת שוד מן המניין – אתם יודעים, הבוס אוסף את החבורה, מחלק תפקידים ויצאנו לדרך מלאה בבגידות, טוויסטים ואקשן. ראינו את זה כל כך פעמים עד שזה כבר הפך לפרודיה עצמית. אבל הבחירה של "ליל הקרב" לצאת מהנוסחה הקבועה וללכת על סיפור שהוא "סרט שוד" פשוטו כמשמעו – כלומר סרט העוסק בשוד ובהשלכות שלו – הופך את הסדרה הזו לאחת המבדרות והמוצלחות של השנה. היא מאתגרת את חוקי הז'אנר, ובאותה העת משתמשת במסורות ישנות כדי לתת סיפור מרתק על הפיכתה של אטלנטה ל"מכה השחורה". וזה לא רק הסיפור, זה גם הקאסט שמצדיק את עצמו. 

לראשונה אני מרגיש שראיתי את קווין הארט משחק. קל לאהוב אותו, אבל אף פעם הוא לא שינה צורה כמו חואקין פניקס או כריסטיאן בייל, ולא התמסר כמו לאונרדו דיקפריו או דניאל דיי לואיס. רוב הזמן הוא נמצא על המסך בשביל לעשות כיף, להעלות חיוך לאנשים ולהרוויח מלא כסף. הפעם הארט הגיע לעבוד, ואולי זה כדי להוכיח שהוא ראוי לתפקידים רציניים יותר, אבל אל תטעו – הוא משתמש בכל הקסם הקווין-הארטי שלו. באמצעות ההכוונה של התסריטאי והיוצר שאיה אוגבונה, הוא הוסיף על זה רבדים נוספים שרק גורמים לך לאהוב אותו. זאת בדיוק נקודת החוזק של הדמות – יש לו לשון חלקלקה והוא יודע לתמרן אנשים. הבעיה היא שהוא לא חושב לטווח הארוך, ולכן הוא נמצא במן מעגל אינסופי של נפילה ותקומה, מה שמשאיר אותו כדמות ראשית מעניינת. נקודת התורפה היחידה של הדמות הזאת היא שהיא לא הדמות הכי טובה בסדרה, כי המקום הזה שמור לבן זונה קשוח אחד.

זה די צפוי שסמואל ל. ג'קסון יהיה מסמר הערב, אבל אין מה להגיד – הוא עושה עבודה מעולה בתפקיד פרנק מוטן, המאפיונר הגדול שמגיע כל הדרך מניו יורק לאטלנטה. הוא מאיים כשצריך ומקסים כשצריך אחרת, והוא תמיד האיש הכי חכם בחדר. אבל הכי חשוב, יש לו משהו שגורדון "ציקן מן" וויליאמס רוצה – "ככ"כ", כדברי מיקי זוהר – וזה בדיוק מה שהופך כל רגע ביחסים בינו לבין צ'יקן מן לכל כך מותחים. ויחד עם המבנה הסיפורי והליהוק המצטיין, נוצרת פה סדרה שבאמת מצליחה לסחוף, למרות שעוד הייתי סקפטי בשני הפרקים הראשונים.

לא התמכרתי מיד ל"Fight Night: The Million Dollar Heist", אבל הסיפור מסופר באופן חכם, והליהוק המפציץ הוא לא רק למראית עין, כך שהכל בסדרה הזאת עובד מצוין, וכל רגע עושה חשק של עוד – בין אם מדובר במונולוג של דון צ'ידל ובין אם סמואל ל. ג'קסון יורה למישהו בראש. בכלל, הסדרה הזאת עושה חשק לעוד טלוויזיה מבית פיקוק, שמתחילים למצוא את מקומם בשוק שירותי הסטרימינג שהולך ומסתעף וזה משמח, כי לאחרונה הם מביאים דברים מאד מעניינים לשולחן ואין ספק ש"Fight Night" הוא אחד הבולטים.
Fight Night: The Million Dollar Heist, פיקוק, ארבע פרקים, פרק חדש מדי יום חמישי