"GLOW" מתפרקת ומורכבת מחדש בפרק הכי יפה בעונה החדשה
בעונה השלישית של "GLOW" המתאבקות מגיעות ללאס וגאס הצבעונית, אבל משהו בהן נשחק ומעלה שאלות של ייצוג וזהות. ואז הן מחליפות תפקידים
בעונה הראשונה של "GLOW" הגדיר סם סילבה (מארק מארון), במאי הסדרה שבתוך הסדרה, את תוכנית ההאבקות החדשה שלו "פורנו שאפשר לראות עם המשפחה". בעונה השלישית, כשהוא מגיע למשרד של קולגה עם פרויקט יוקרתי הרבה יותר, המפיק הבכיר מזלזל בו ואומר שהזמין אותו לפגישה רק כדי לדעת אם השמועות נכונות והוא "מביים פורנו עכשיו", אבל לסם כבר הרבה יותר קשה לזרום עם העקיצה. הוא למד לאהוב ולהעריך את הנשים שאותן הוא מצלם הולכות מכות בבגדי גוף צבעוניים. הוא כבר לא מזיז אותן ממקום למקום כאילו היו חפצים.
אך ההערה הזאת היא רק קצה הקרחון. המופע החדש של המתאבקות מציב אותן בבירת הסליז העולמית – מלון בסגנון סיני ובלתי אותנטי בעליל בלאס וגאס. הן מוקפות במפיקים חלקלקים שלא מבינים מה כל כך דחוף להן להישאר לבושות. ברקע מסתובבות כל הזמן ה"שואו גירלז", הרקדניות מהמופעים היוקרתיים יותר, מפזזות להן כמו דמויות מיתיות קסומות. אך הן לא רק מושא לקנאה אלא גם תמרור אזהרה.
"GLOW" היא דרמה קומית כיפית וקלילה שאפשר לסגור עונה שלמה שלה בסוף שבוע אחד, אבל היא רחוקה מהסדרה־בתוך־סדרה כמרחק נבאדה מרוסיה הסובייטית. היא לא איזה גילטי פלז'ר קליל וחסר משמעות עם סטריאוטיפים שטוחים, אלא סדרה מעמיקה ומעניינת ששוברת לא מעט מוסכמות באגביות חיננית. המעבר לווגאס היה עלול לקרב את הקצוות ולהתמסר לצד הצבעוני והנוסטלגי, אבל דווקא ברקע הזה הסדרה ממשיכה להתעמק בחלקים המכוערים והאפלים יותר של העלילה והדמויות שלה.
זה סיפור על חברות נשית, על התבגרות וגילוי עצמי, על סקס, על קריירה, אבל יותר מהכל העונה הזו מפוקסת על הפער שבין הדימוי, המסכה, לבין האישה שבפנים. על הבמה דבי (בטי גילפין) היא "ליברטי בל", המאמי הכל־אמריקאית טובת הלב והחייכנית, אבל גם בחיים האמיתיים כולם מצפים ממנה להיות יס מנית שתומכת ומכילה את הגברים שלצידה – בין אם אלה חבריה לצוות הפקת המופע או בן הזוג שלה. רות' (אליסון ברי), מצדה, נואשת לקצת מהדרייב והביטחון העצמי שיש לדמות המרשעת שלה, זויה, או לפחות למטרה ברורה לכוון אליה את מאמציה. שאר הבנות בקבוצה בוחנות פתאום מחדש את כל ההגדרות שדבקו בהן עד שכבר קשה לזכור איך קוראים להן באמת.
המתאבקות מגיעות אל הבמה בווגאס כשהן כבר די שלמות ורגילות לסטריאוטיפים שהוצמדו להן ולעלילות הקיטשיות שמחברות בין קרב לקרב, אבל משהו בחזרה היומיומית מתחיל לשחוק אותן ולהעלות מחדש שאלות של זהות וייצוג. הכל מתפרק ומורכב מחדש בפרק הכי כיפי וגם הכי חשוב בעונה, שבו הבנות מחליטות להחליף ביניהן דמויות בשביל הכיף. פתאום אפשר לתהות למה בעצם דווקא השחקנית הכהה משחקת את הטרוריסטית, איך מתרגמים לבריטית את "מאצ'ו פיצ'ו" ומה קורה כשנותנים לבחורה הכי גזענית בחבורה לגלם את הלוחמת הסינית. כשהשאלות האלה על זהות אתנית או מינית נשארות איתן גם מאחורי הקלעים, זה אפילו יותר מסובך. ועוד לא דיברנו על שילה, שאחרי שתי עונות של הזדהות כזאבה מתחילה לחשוב על דברים לגמרי מחדש.
לא כל דמות מקבלת פיתוח מעמיק, ואפילו יש כמה מקרים בהם דברים שנראו מהותיים נשכחים עד הפרק הבא ומתפספסים לגמרי. ובכל זאת, העונה מציגה תמונה מורכבת ועתירת ניואנסים של נשיות – בלי ליפול לתבנית השגרתית על פיה כדי להציג דמות של אישה חזקה או פמיניסטית חייבים להישאר לבושות, רציניות וגבריות במידה. רק תראו את דמותה הנהדרת מנהלת המלון (ג'ינה דיוויס), שואו גירל בדימוס שהיא גם רצינית וקשוחה אבל גם פגיעה ואדיבה, אשת עסקים שמרשה לעצמה לדבר על פטמות וגם להתפשט אבל תמיד נשארת קלאסית.
← "GLOW", נטפליקס
מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"