לאכול, לטפל, להציל חיים
מילדה קטנה שסוחבת טראומה גדולה הפכה מיכל מישל גבאי למטפלת בהפרעות אכילה ואנורקסיה, לא לפני שמצאה דרך לא רגילה לרפא את עצמה. סיפור מרגש ומעורר השראה המוכיח שוב שמקומות בהם האיומים נכשלים, החמלה מנצחת
"כשהבנות מגיעות אלי לטיפול, אנחנו יושבות ואוכלות", מספרת מיכל מישל גבאי. "גם אם היא לא אוכלת, אני אוכלת מולה, תוך כדי שיחה. לפעמים גם מכינות אוכל ביחד. אני בשלנית לא משהו והרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מבקשת מהן מתכונים".
המפגשים האלה, שמהצד יכולים להיראות כמו שיחה של אמא-בת או שתי חברות על הארוחה, בפועל מצילים חיים. "לארוחות משותפות אלה יש מטרה: להראות לנערות ונשים שמגיעות אלי שאפשר לנהל מערכת יחסים נורמלית עם אוכל, לא צריך לפחד ממנו או להרגיש מאוימות. זה שלב מאד חשוב בדרך להחלמה ממחלת האנורקסיה", היא ממשיכה. ובכן, הגישה הטיפולית של גבאי כבר הספיקה להוכיח את עצמה: היא "המפלט האחרון" לכל מי שכבר עברה אשפוז או כמה במחלקה סגורה להפרעות אכילה או עומדת בפני אשפוז כזה.
"כשאת מאושפזת במחלקה להפרעות אכילה, כל הזמן מפחידים אותך", מספרת מישל גבאי. "בין ההפחדות הפופולריות, למשל, איום על זה שבגלל האנורקסיה לא יהיה לך מחזור ולא תוכלי להיכנס להריון, לא תוכלי להתפתח כמו שצריך", היא מוסיפה ואפשר מהר מאד להבין שגם היא הייתה שם, במחלקה הסגורה, בה אחרי שאכלת הצוות שומר עליך שתשבי שעתיים בלי לזוז כדי שלא תשרפי קלוריות מיותרות.
אי אפשר לרפא הפרעת אכילה "בפקודה"
כשהיא הייתה בת 10 הוריה התגרשו. אמה עזבה למדינה אחרת עם בעלה החדש ומיכל הילדה התגלגלה להיות ילדת חוץ בקיבוץ ובהמשך, בגיל 16, לשכור דירה לבד תוך שהיא מממנת אותה מכספי המלצרות. "הייתי מתאמנת בריצה כשאני אוכלת רק תפוח אחד ביום". היא לא גויסה לצבא בגלל עודף בנות במחזור שלה ורק בגיל 23 אביה שם לב שהיא בתת-משקל ושוקלת 33 ק"ג בלבד. כך היא הגיעה לאשפוז במחלקה להפרעות אכילה.
"היום, אחרי שהבראת בעצמי ועזרתי למאות מטופלות שלי להבריא, אני יודעת בוודאות: התאוששות מחייבת חמלה", היא מסבירה. "פי כמה וכמה כשמדובר בהפרעת אכילה. אבל במחלקה התייחסו אלי ואל החברות שלי כאילו אנחנו חיילות בטירונות: נאסר עלינו ללעוס מסטיק או לשתות כוס מים ללא רשות. 'בפקודה' זו לא הדרך לרפא הפרעת אכילה".
באותו לילה היא ברחה מהמחלקה, כשהיא מאיימת על השומר שאם הוא לא יפתח את הדלת היא תנפץ אותה. אבל בבריחה שלה הייתה גם תובנה: תובנה שהיא זקוקה לליווי אישי, סביבה תומכת וגישה אחרת לחלוטין. בזכות מטפלת בביו-אנרגיה, שאיתרה ופנתה אליה באופן עצמאי, היא למדה לאכול מחדש. במקום לשים לב לקלוריות, היא התחילה לשים לב לטעמים. במקום לחשוש מאיומי בריאות, היא שמה לב שהיא הופכת להיות חזקה יותר.
האוכל הוא רק הסימפטום, לא הבעיה
"זה לא היה פשוט", ממשיכה גבאי. "לקח לי ארבע שנים, בהתחלה הגוף שלי סירב לשתף פעולה. אבל הייתי נחושה. הרגשתי באופן אינסטינקטיבי שאני בדרך הנכונה, גם בזכות זה שהמטפלת שלי ידעה להכיל אותי ולהעניק לי את החמלה שהייתה כל כך חסרה לי לאורך השנים. למדתי לאהוב את עצמי, יום אחרי יום בחרתי לחיות וגם הבנתי שיש לי ייעוד חשוב: לטפל באנשים כמוני והלכתי ללמוד: רפואה אלטרנטיבית רב-תחומית, אימון אישי, NLP ואקסס בארס. הכלים שרכשתי במהלך הלימודים והתובנות שקיבלתי בתקופת ההחלמה שלי מאפשרים לי לסייע לאחרים לשנות הרגלים ולהחלים – בלי הצורך באיומים או משטור נוקשה".
ב-2015 גבאי כתבה את "חדרים של אהבה", ספר בו ראיינה נשים בזנות שסובלות מהפרעות אכילה. "המטרה שלי הייתה להמחיש שכל אחד יכול לקחת אחריות על החיים, כל אחד יכול לבחור. כל חיי הייתי צריכה להוכיח את עצמי, להראות שאני מסוגלת להרבה יותר וכדי להראות זאת לאחרים הייתי צריכה קודם כל להאמין בעצמי".
"חשוב מאד להבין שהאוכל הוא רק הסימפטום ולא הבעיה", היא מסכמת. "חוסר השליטה בחיים גורם לנערות ונשים לשלוט באוכל. המטרה שלי להחזיר להן את האחריות על חייהן וליצור משמעות. כשהן שולטות בהפרעת אכילה ולא היא שולטת בהן, היא לא נעלמת, אלא רק מתגמדת. לוקח זמן עד שהכל מתנקה ומאפשר להן לחיות ללא סבל ולבחור לחיות עם השמחה. לכן, בארוחות המשותפות האלה אני גם מראה להן מה הן מרוויחות במקום מה הן מפסידות. על ידי השיקוף של מה כל אחת מרוויחה, מתגלה מקום לחמלה ולצמיחה אישית, דברים שאי אפשר להשיג באמצעות הענישה והאיומים".
לטיפול אצל גבאי מגיעות נערות וגם נשים בוגרות. המטופלת הצעירה ביותר שלה בת 14 בלבד והמטופלת המבוגרת ביותר – בת 72, שהגיעה אלי בזכות הבת שלה. "הן רואות בי אחת משלהן, גם בזכות הסיפור האישי שלי וגם בזכות הדרך שעברתי. הן סומכות עלי בכל מאודן ואני שם, כדי להוכיח להן גם הן יכולות".
לרכישת הספר | פייסבוק | עמוד עסקי | אתר