אל תוותרו על החלום. ואל תפספסו סדרה שמריחה כמו רוח נעורים

בניגוד לנטפליקס ודיסני, בשנים האחרונות זה מרגיש כאילו אמזון משווקת את התכנים שלה באופן הכי פחות אגרסיבי שניתן להעלות על הדעת, אלא אם כן מדובר בסדרת דגל כמו "פולאאוט" או "דה בויז", ולמרות שלרוב אני בעד שלא ידחפו לנו מוצרים לגרון, זה קצת חבל כי אז מתפספסות מלא סדרות. זאת הסיבה גם שהגעתי באיחור לסדרה המוזיקלית החדשה של אמזון, The Runarounds, וחבל – כי זאת סדרה ממש כיפית.

הסדרה עוקבת אחרי להקה צעירה שחבריה מסיימים את התיכון וכעת צריכים להבין מה הם עושים עם חייהם – האם הם יקשיבו להוריהם שרוצים שילכו לקולג' וישיגו עבודה טובה, או שינסו להפוך את הלהקה שלהם לדבר הגדול הבא. הגיבור שלנו הוא צ'רלי קופר, גיטריסט וזמר מוכשר שרק קולג' אחד הסכים לקבל אותו. צ'רלי מאוהב בסופיה, שאמורה ללכת ללמוד רפואה. בעקבות המוות של אמה, אבא שלה מפתח אלכוהוליזם והיא מוצאת מפלט בכתיבת שירים למגירה.

לצידם יש לנו את ניל קרוסבי, ההיפי/הסטלן של החבורה שמעביר את זמנו בלעשן וויד ולכתוב שירים. טופר, גם גיטריסט כמו ניל וצ'ארלי, הוא בן להורים תובעניים שמעריכים אנשים לפי ההכנסה שלהם. הוא מצליח למצוא התמחות עם בת זוגו אמנדה, אך מהר מאד הוא צריך להחליט מה יותר חשוב לו – כסף או מוזיקה. פיט הוא המתופף שלהם והוא כנראה האדם הכי חביב בלהקה. הוא מצחיק, כיפי וטוב לב, אבל הוא גם מתופף ממש גרוע. את פיט עתיד להחליף בז, מתופף מוכשר ובן של מוזיקאי מוכר ובבירור מי שהכי מבין מוזיקה בחבורה הזאת, וגם וויאט, חברו הגיטריסט המופנם שבבית מתמודד עם אמו הנרקומנית. אין בסיסט, תרקדו.

>> מצעד הסטרימינג: 20 הסדרות הכי טובות שאפשר לראות עכשיו
>> תכלה תשפ"ה וקללותיה: סיכום שנת הדעיכה בתרבות הישראלית
>> מראה שחורה: הרגעים הכי טובים של השנה בטלוויזיה. היו ממש מעט

חשוב לציין שמדובר בסדרה מוזיקלית, ולא סדרת מחזמר וההבחנה הזאת חשובה, כי אני ציפיתי לגרסה מודרנית של "היי סקול מיוזיקל" וקיבלתי שילוב יותר מודרני והרבה יותר מעניין בין העלילה של "גריז" לסגנון של "סקינס". לכל דמות יש את הסיפור שלה ואת הקונפליקטים שלה, לרוב מול ההורים שבסך הכל רוצים שהילדים שלהם יצליחו, כשכל אלה קורים בתוך המסגרת של סיפור הלהקה עצמה. 

בתשעים אחוז מהמקרים, סדרות על נוער לא מצליחות להשתחרר מהקרינג' הכלול ביצירת דמויות של בני נוער על ידי כותבים שכבר הספיקו לשכוח איך זה מרגיש להיות בני נוער. זה לא המקרה כאן. הדיאלוגים לא מאד מתוחכמים, אבל הסיפור עובד והוא מלא במרד נעורים, סמים, התנסויות כאלה ואחרות וביצועים מצוינים לשירים בסדרה ויותר חשוב מהכל – הסדרה מדברת לנוער בגובה העיניים ולמרות שיש קונפליקטים רבים בסדרה, כשהם נוגעים לחברי הלהקה, אותם נערים מלאי תשוקה למוזיקה וללהקה עצמה, הם מצליחים לייצר דיאלוג ולפתור את הבעיות שלהם. כשזה נוגע להורים שלהם – שם מתחילות הבעיות האמיתיות.

מקור ההנאה המרכזי מהסיפור הוא ההזדהות עם המון אלמנטים מתוך הסדרה, גם אם גיל 18 בארצות הברית שונה לגמרי מאותו הגיל בישראל. כשהייתי בגילם, לדוגמה, הוצאתי עם חברים שלי שיר עם קליפ בשם "אייל, לקק לי את התחת" (שנגנז על ידי אותו אייל, שפרסם אותו ומאז עלה ליוטיוב באופן פיראטי, אין לי קשר לזה, נשבע). השיר זכה ל-25 אלף צפיות ובסטנדרטים של אז זה היה לא מעט, ובוודאי הרבה יותר ממה שציפינו. ההתרגשות של צ'רלי וחבריו מהמעקב אחר נתוני הצפייה הזכירו לי את 15 דקות התהילה שקיבלנו אז. כשהלהקה הולכת לצפות במוזיקאי אגדי שבקושי מופיע אני נזכר בהתרגשות שהייתה לנו כבני נוער כשהלהקה האהובה עלינו, "הבילויים" הודיעו על איחוד ואלבום חדש לכד הופעות שהרגישו כמו רגע היסטורי.

אבל יותר מכל, הרגשתי הזדהות עם האבסולוטיות של הנערים, שטרם יצאו לחייהם הבוגרים ועוד מחפשים את עצמם – ועדיין בטוחים שהם יודעים יותר טוב מכולם. "הראנאראונדס" עוסקת בהמון. היא גם סיפור אהבה, גם סיפור נעורים, גם סיפור על חברות, על מוזיקה, על כתיבה ועל משפחה, אבל יותר מכל – זאת סדרה על חלומות ורדיפתם. המון אנשים חשבו באותם הגילאים שהם יגשימו חלומות כמו להיות זמר מפורסם, שחקן מפורסם או סתם מפורסם. אני רציתי ללמוד משחק ולקח לי המון זמן להודות בפני עצמי שהפורטה שלי הוא כתיבה, וכך חלום אחד התחלף בחלום אחר שאני עוד ממשיך לרדוף. כשצפיתי בסדרה הבנתי למה אני ממשיך, ולמה היא מדברת לכולם.

עבור בני נוער הסדרה היא קריאה ברורה לא לוותר על החלומות שלהם, עבור מבוגרים שרודפים עדיין אחר החלום היא קריאת עידוד להמשיך ועבור מבוגרים שהתפשרו, ויתרו על החלום ועובדים במשרה שהם לא רוצים ואינם חיים את החיים שהם רצו – זו קריאת השכמה. אז נכון, אמזון לא מקדמת את הסדרה בעוצמה כמו את The Boys, והדיאלוגים לפעמים קצת דביקים, אבל באמת שחבל לפספס אותה.